זה החל בשבת, לפני כשלוש שנים וחצי, מספר שעות לאחר שענן שחור עמוס בגשם של דמעות, ירד על הבית. אמך ואני נתבקשנו לאשר את נתיחת גופתך. השבנו חד משמעית שאנחנו מסכימים לדבר אחד בלבד: לתרומת עור אם זה עשוי להציל חיים. על זה חתמתי. למחרת, שעתיים לפני שהבאנו אותך לכאן, באנו לבית החולים "רמב"ם", כדי להיפרד ממך שלם ושליו. בחדר קטן, בתוך ארון, שכבת על גבך, ופניך הקרינו שלווה אמיתית עם חצי החיוך המרוח והמוכר כל כך. בתוך המעמד הבלתי נתפס, הבחינה אמך שפניך מכוסות איפור חום מאוד עדין, ולחשה לי: "אני חושבת שלקחו לו קרנית מהעין". אני זוכר שניסיתי להסיר את הסדין. ביקשתי לראות את גופך. מישהו לידי אמר: "אסור", ותפס לי את היד. לא יודע למה ויתרתי, אבל מאז כירסם בי הספק עד שהתבררה האמת כעבור למעלה משנה, ביום שבו התבשרנו ע"י נציג רשמי של צה"ל: "מצטער לבשר לכם שבנכם נמצא בין 104 חיילים שמגופם נלקחו רקמות ללא אישורכם". איזה "רקמות"? לאיזה צורך? מה גודלן? באיזו זכות? האם נקבל מסמך רשמי? עברו למעלה משנתיים מאז שהרגו אותך פעם שניה אך למעט דו"ח נתיחה יבש, עד היום לא קיבלתי מסמך רשמי שיענה לשאלות. חבל שבמכון לא קלטו, כי מה שהם לא זוכרים, המשפחה לא שוכחת. אני מרגיש שרימו אותי שלוש פעמים: בראשונה כשהתברר כי לחתימה שלנו אין ערך. בשניה, כששכבת על הברזל הקר באבו כביר, חסר אונים להגן על עצמך, ועל כבודך, ולא הייתי שם כדי להגן עליך. בשלישית, כאשר התברר כי מגופך נלקחו רקמות, חצי שנה! לאחר שועדת השופט סגלסון, פירסמה, שלקיחת רקמות באבו כביר ללא אישור המשפחות, הופסקה. חצי שנה!
אמרת שאתה חייב לתרום את הכי טוב למדינה, מתוך אמונה שכך צריך להיות. אבל התנהלות המערכת לימדה כמה המלים "אמונה" ו"אמון" קרובות ורחוקות. תרמת את כולך, ילד, מתוך "אמונה", אבל המערכת פגעה ב"אמון". חשתי אז בושה בצה"ל, שלא ידע להגן על כבוד חייליו המתים, ולא העמיד לדין את האחראים. כולי תפילה שזה לא מלמד על דרכו של צה"ל להגן על חייליו החיים.
לפני חמש שנים בדיוק, רז, חגגנו יחד את בר המצווה לאחיך הצעיר אור, ואתה חייל ותיק, שבוע בצבא. היום, יום הולדתך העשרים ושלושה, ואור ניצב כאן, חייל ותיק ממך, חודש בצבא. אור התעקש שלמרות הנסיבות, נאפשר לו לתרום כחייל קרבי. בלב לא קל, אך באמונה מלאה שהילד צריך לשרת במקום שהוא חושב שיוכל לתרום הכי הרבה, הסכמנו וחתמנו. אור התכוון לשרת ביחידה שונה משלך, אבל הגיע למחנה אדם, שם גם אתה התחלת. בסופו של דבר הוא בחר ללכת לקורס חובשים. לפני פחות משבועיים אור התחיל טירונות, והמחלקה שלו צורפה, במקרה או שלא, לפלוגה של.... נכון, דוכיפת. בשעות הלילה של יום הטירונות הראשון, אור התקשר אלי: "אבא, שמע סיפור מוזר", וסיפר לי, שקיבל, כמו כולם, שק שינה. כשפתח אותו, היה רשום עליו, במקרה או שלא, שם פרטי אחד בלבד...נכון, רז. באותו רגע הייתי בנהיגה, לבד ברכב, אז עצרתי בצד הדרך. כששאלתי אותו איך הרגיש עם המקרה המדהים, אור השיב: "אני לא 'שוקיסט' כמוך וכמו אמא. חשבתי קצת שזה מוזר והמשכתי". אז כדי לא לשבור לו את המילה, התאפקתי עד לסיום השיחה. אחר כך, בשולי הכביש נתתי לשוקיסט שבי לזרום מהעיניים, מתפלל מעומק לבי שזה סימן ממך שאתה כנראה שומר עליו. מאז נפרדת מאיתנו על פני האדמה, רז יקירי, נתקלנו בכל כך הרבה מקרים מדהימים, שמהם למדנו כי הכל משמים. אבל מה שעשו לך, לא היה משמיים ובודאי גם לא לשם שמיים ואילצו אותנו לעבור עוד נ.צ תלול במסע הארוך.
בימי ההולדת שלך, תמיד קיבלת מתנות, ששימחו אותך. נכון שביום ההולדת הזה, יהיה בלתי אפשרי, לראות אותך שמח ממה שהבאנו לך, אבל היום לפחות, החזרנו לך, את מה ששלך. מחבק את כולך, גם אם מישהו חשב שהוא לקח ממך חלקים. בתפילה, שלפחות מעכשו תהיה לך, מנוחה, לא רק נכונה אלא גם שלימה.
מתגעגע כל הזמן,
אבא.
ה' בניסן תשס"ה