יום הזיכרון תשס"ו

ערב יום הזיכרון תשס"ו

רז, ילד חסר שלי,

יום הזיכרון הרביעי בלעדיך. 4 שנים וחצי מאז שנהרגת, ואתה כל כך חיי בתוכי. השנה נוסף צבע חדש ליום הזיכרון: שני אחייניך החדשים, שנולדו לפני שישה שבועות, יצטרפו לחבורה המקיפה אותנו בימים הקשים ומשתדלת לתמוך בנו.
קשה לא לתהות על נפלאות המקריות, יום הולדתך חל ב – 28 המרץ. לעיתים נראה לי שיום הולדתך קשה לי יותר מיום נפילתך. ובאותו חודש בו נולדת, ב – 15 במרץ, ילדה אחותך גל את נכדתנו הבכורה – נועם. ארבעה ימים לאחר מכן ב – 19 במרץ נולד לאחיך הבכור, גיא-צבי, בנו הבכור, נכדנו השני – נחמן-ישראל. נראה לי שאלוהים ראה כמה הרבה כאב יש בתוכי ואמר, שמְנַת כְּאֵב כזו אפשר יהיה להמיס מעט רק בעוצמות כפולות של אירועי שמחה.
אני כותבת לך ובוחרת את המילה. לא כותבת "שמחה" אלא "אירועי שמחה", עדיין לא מרגישה את השמחה שפותחת את הלב ומאפשרת לי לחוש את חווית הסבתאוּת. מרגישה שהכאב של חסרונך מקשה עלי מאד לפתוח דלתות שמחה, הוא מאפשר לי רק חריצים.
אתמול שאלו אותי, כמה ילדים חיים יש לי. אמרתי, שיש לי ארבעה ילדים חיים, אבל רק שלושה מהם נושמים. איך אוכל להסביר לאחרים עד כמה אתה חי בתוכנו? איך אוכל להסביר שאת הטלפון הראשון שעשיתי לאחר שאבי, בעלה של גל, צלצל ואמר לי: "מזל טוב, סבתא" היה לטלי חברתך, כי הרגשתי שככה אני מתחברת אליך ומחברת אותך לחוויית הלידה של הנכדה הראשונה שלי. איך יוכל זר להבין את אחותך, שברגעים של צירי הלידה הקשים, בהיותה בחוויית נתינת החיים, אמרה לי שהיא לא צועקת בצירים כי כל הזמן מהדהדת באוזניה הצעקה שנתנה כשבישרו לה שנהרגת. מאז היא לא יכולה לצעוק.
איך יוכל זר להבין את הכאב שלי כאימא, כשאני שומעת דקות ספורות אחרי שגל ילדה, איך במהלך הלידה הישוותה את הקושי שלה בצירים לקושי ביום השבת שלפני הלוויה שלך, כשרצתה להיות כבר "אחרי". איך מישהו יוכל להבין את הקושי של אחיך הבכור, כשאני מבקשת ממנו שלא יקרא לבנו על שם רז, גם לא שם שני ושלישי.
ארבע שנים וחצי מאז שנהרגת ואני לומדת מה זה אומר להרגיש בו זמנית שמחה עצומה, שאולי אני חווה אותה כרגע בראש, וכאב בלתי אפשרי שיושב בכל גופי. אני כותבת לך ומרגישה שאני צריכה להתנצל בפני אחיך על המאמצים שאני צריכה לעשות כדי לפנות להם מקום.
לידה, חיים חדשים, אור ושמחה בתוך חיינו, ואני לא יכולה להפסיק לראות אותך בדמיוני משחק עם ילדים קטנים ברגישות הרבה שהיית בך ובגישה הנפלאה שלך לילדים. כמה הייתי רוצה לראות אותך מחזיק את אחייניך, עושה להם בייבי סיטר, מצחיק אותם....
.ואני מחפשת כל הזמן מהו "מינון רז המתאים" אותו מותר לי לתת לנכדי החדשים. כן, סבתא מוזרה, כשאני מטיילת בחדר עם הנכד או הנכדה על הידיים אני באופן כמעט מיסטי מגיע לתמונה שלך ומספרת להם עליך. ומיד מסתכלת סביב אם לא ראה אותי מישהו ותפס אותי בקלקלתי.
איזה עולם אכזר, תינוקות בני יומם, והדמעות הראשונות של סבתא שהרטיבו אותם היו דמעות מעורבות של כאב אדיר וצוהר של שמחה.
יום הזיכרון, היום הציבור איננו פוחד מהכאב שלי. אני מחכה לערב, לרגע בו יגיעו הנכדים ויסחבו אותי בכוח למעלה, לעבר החיים.

אורה, הסבתא הכפולה