גאווה - מכתב לרז

22 במאי 2002

ילד יקר שלי,
מאז יום שבת הולכת אתי השאלה, האם יש משהו שרציתי לומר לך ולא אמרתי.
מדוע דווקא מיום שבת? ביום זה באה אלי תלמידת כיתה י' מאחד מבתי הספר בקריות, ובמסגרת עבודה בשל"ח על חייל שנפל היא ראיינה אותי עליך ושאלה את השאלה.
עניתי לה בביטחון, שאת הכל אמרתי לך בחייך. מאז שהתגייסת לצבא בדקתי עם עצמי כל הזמן, אם אני אומרת ועושה כל מה שצריך, כדי שחס וחלילה לא אצטער מאוחר יותר (כאילו היתה לי תחושה מוקדמת או אולי נגד עין הרע).
ובכל זאת מלווה אותי השאלה של הנערה.
ורק היום, אחרי ארבעה ימים בהם אני חוזרת ודשה, אני נותנת לעצמי דין וחשבון: לא אמרתי לך אף פעם כמה אני גאה בך. כמה אני גאה בבחירה שלך לעשות את השירות הכי משמעותי שאפשר.
גאה בבחירות שלך גם כשהאחרים מחליטים לשמור על עצמם ומתחמקים, גאה בך נלחם לחזור לקו, לעשות צבא אמיתי גם אחרי כל מה שחווית כחייל צעיר בדוכיפת, שיום אחרי שהתחיל מסלול פרצה האינתיפאדה, ואת כל המסלול שלך עשית בין היריות על פסגות, אבטחת צירים בין בית אל לעופרה, סיורים משותפים (פעם עוד היו כאלה, עד לפני כשנתיים) עם פלשתינאים בצומת איו"ש.
לא מוכן להישאר אחרי קורס מ"כים בהדרכה (גם אם מאד רוצים אותך), מעז לצלצל למג"ד שלך ולהסביר מדוע חשוב שתחזור לגדוד – החיילים שלך סיפרו לי מאוחר יותר שכולם רצו לברוח מהקו, ולך היה חשוב למלא את תפקידך הכי טוב שאפשר.
גאה בך על העזרה הרבה שלך לחיילים שהתקשו לבצע את המשימות הצבאיות ו"נשברו" מפעם לפעם. אחד מפיקודיך צלצל להודות לנו בסיום קורס מ"כים שלו – הוא סיפר שסיים את הקורס רק בזכותך.
כן, חינכתי אתכם למצויינות, לתת את המיטב והמירב, ואתה עשית זאת עם כל האמונה המלאה בצדקת הדרך, ועל כך אני מאד גאה בך, אף על פי שאני שילמתי את המחיר.
תהיתי לא פעם מאז נפלת, אם הייתי צריכה לחנך אחרת.
לא, ילד שלי! גם אם המחיר כבד – זו הדרך הנכונה, ואתה עשית אותה בצורה נפלאה, פשוט לא אמרתי לך כמה אני גאה בך.
אז הנה, אומנם קצת באיחור, אבל מצאתי דרך לומר לך זאת.

אוהבת עד אין קץ
דומעת ומתגעגעת
אמא.