אתרז

8 במאי 2002

דברים בערב הנצחה ביחידה

8 במאי ‏2002
ערב הנצחה ביחידה


בלילה בלילה, כשאני שוכבת לישון,
אני פוגשת אותך לכמה דקות, בדרך כלל – במסדרון,
ניגשת אליך בזהירות כדי לא להכאיב, נוגעת בדמותך,
מחבקת אותך,
ופורטת לפרוטות קטנות, קטנות את חסרונך.
נוגעת שטופת דמעות בתמונות ילדותך.

רואה אותך ילד בן שנה פוזל נורא ומרכיב משקפיים
ילד שיודע לפקוח היטב עיניים ואוזניים,

נזכרת בילד שמתענין בכל דבר, סקרן,
אוסף ואוגר מידע – כל פרט קטן,
ושולף מהתאים בבוא הזמן.

ילד שידע לקרוא עוד כשהיה בגן,
אבל מה – ילד מבולגן – חבל על הזמן.
הרגיז תמיד את אור עם הבלגן.

אני נזכרת בך ילד שמקשיב קשב רב לשיחות אחרים,
מעיר ומרגיז בכך לא פעם את המבוגרים,
"נדחפתי" קראנו לך בהקנטה
אך אתה לא נבהלת, והתמדת בשלך.

אני נזכרת בך בימי שבת בטיולים,
רוצה אתגרים, מבקש לטפס על הרים,
אחרת הטיולים לא מספיק קשים.

אני נזכרת בילד שמול כל ההתעניינות הרבה
ידע לשקוע בעולם של שלווה –
חולם בהקיץ, לא שם לב לדברים, ראשו אי -שם בעולמות רחוקים
לפני שיצא לבית הספר היית מזכירה לו:
"רז, לפני שתעבור את הכביש – תוציא את הגלגלים".

בכיתה היה עומד וקורא בבטחה את התשובה הנכונה
ממחברת שהיתה לגמרי ריקה.
לא זכיתי לראות אצלו בילקוט מחברת אחת מלאה,
תמיד רק שלושה ארבעה עמודים כתובים
וגם הם – בכתב חרטומים.

אני נזכרת בילד שישן שינה כל-כך חזקה
ולהעיר אותו בבוקר זו היתה משימה בכלל לא פשוטה
כוס מים היתה משמשת לי לעזרה,
והוא היה חוזר אחרי מספר שניות ונרדם במיטה.



כן, אני עומדת כאן, מספרת על ילדותו של רז,
כמעט שכחתי לספר שקראנו לו רז ברווז,
אני נזכרת כל הזמן ברז הילד,
וכמעט שלא ראיתי איך הפך לגבר,
כשעבר פאזה והגיע לצבא,
ומשם אני לא יכולה להביא עדות ראייה
אז אביא כאן דברים – לא מחבר ליחידה
אלא מחבר שהיה איתו בקורס מ"כים:
"הזמן שעבר לא גרע כהוא זה מהזיכרון שלי מרז.
חשוב לי להביע את הזכרונות ואת הרושם שנוצר מהכרותי את רז, רק
בגלל העובדה שלא זוכים כל יום להיפגש עם אדם שכמותו.

פגשתי את רז בפעם הראשונה בקורס מ"כים. כשהדבר הראשון שנתקלתי בו היה החיוך.
לא הייתי מהחברים הכי טובים שלו, דבר שלא הפריע לרז להתייחס אלי כמו לחבר הכי טוב, יחס שהתבטא בדברים קטנים, אך בשבילי אלו דברים גדולים.
אמירת בוקר טוב בפנים מחייכות,
רצון לעזור בכל מה שרק אפשר,
מוסר פנימי מאד עמוק שהתבטא בעזרה לזולת
והידיעה הכ"כ ברורה שכשצריך – אז אפשר לפנות אליו.

יצא לי לדבר עם רז כמה פעמים, שיחות חולין.
אך משיחות אלו אתה מבין מי הבן אדם שעומד מולך – אדם ישר, אדם צנוע, פשוט, שמספיק לדבר איתו 2 דקות בשביל להבין שטוּב הלב אצלו זה בסיס למעשים.
אדם חכם, חברותי, מצטיין – לא רק בקורס, אלא בחיים.

היה די ברור שאת רז אנחנו עוד נראה בקורס קצינים.
ההשקעה, המוטיבציה, האמונה בצדקת הדרך, הידיעה שהשרות בצבא הוא אידיאל, ולא סתם 3 שנים שצריך לסיים אותם.
ההכרה הברורה שהיתה לו, שלהיות בצבא זה חשוב, ואם הצבא צריך קצינים – אז הולכים, ולא שואלים שאלות.
אדם מוסרי עם דרך ארץ שאפשר רק ללמוד ממנו, וזה גם בלי להכיר אותו הרבה זמן.

רז לא היה פרטי, רז היה כללי, היה אכפת לו מהכלל, מהסובב אותו, ולא מעצמו.
אם רוצים ואם לא רוצים התכונות האלו הן מיוחדות, ונוסף לכך הן גם מקרינות על הסביבה.

אני נמצא עכשיו בקורס קצינים, ואני מוצא את עצמי מנסה לאמץ חלק מהתכונות של רז בידיעה שאם אצליח, אהיה אדם יותר טוב, קצין יותר טוב.

אני יכול להגיד בלי שום היסוס, שהיתה לי זכות – אני היכרתי את רז......"
(אלישי אדרעי גדוד 12 גולני
מצפה נטופה)

ועכשיו נקטעו הדברים
ונשאר בי הכאב העמוק
על יכולת אדירה
שעדיין לא התממשה.
רז כבר לא יוכל לתמוך בחיילים חדשים, מתקשים,
רז כבר לא ילך לקורס קצינים, אפילו אם צריכים,
רז כבר לא יוכל להנהיג ולחנך לערכים
כבר לא יהיו לנו בימי שישי וויכוחים של שמאל וימין.
ואני עומדת ותוהה – היתכן שהכל נגמר?
מה צריך לעשות כדי שרז ישאר?
והערב פה זה רק חלק מהתשובה.
ועל כך – המון המון תודה
תודה לסא"ל ארז וינר
שנותן לנו המשפחה הרגשה כל-כך טובה
שעם נפילתו של רז לא הסתיים תפקיד היחידה,
תודה לסרן דותן המ"פ,לשאר החברים מגדוד דוכיפת,
שמלווים אותנו בתקופה הקשה,
כל התייחסות שלכם אלינו זה אור בחשיכה גדולה,

כן, חלק מהעזרה למשפחה שכולה
זה לשמור את זכרו של רז גם עם חלוף השנים,
אמרתי כבר מספר פעמים
החשש הגדול שלי הוא שאחרי כמה שנים
רז ישאר רק של קומץ ידידים
ולי חשוב ואכפת
שרז ימשיך ויהיה חלק מחובר ומחובק
אצל כל בני משפחת דוכיפת.

אין תגובות: