הַחַג כְּבָר הִתְחַלֵּף

כְּשֶׁתְּצַלְצֵל בִּתִּי עוֹד מְעַט

וְתִשְׁאַל עִם קַמְצוּץ דְּאָגָה

"אִמָּא, אֵיךְ אַתְּ?"

אוּכַל לוֹמָר לָהּ בְּפֶה מַרְגִּיעַ:

"אֲנִי בְּסֵדֶר"

וְאֶלְחַש לְעַצְמִי

שֶׁגּוּפִי כְּבָר אֵינֶנּוּ רַק

בְּאֵר שֶׁל דְּמָעוֹת,

וַאֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת בְּחוֹמוֹת הָעֶצֶב שֶׁבִּי,

וַעֲדַיִּין צְרִיכָה מַכְשִׁיר מְיֻחָד

לִיצוֹר סֶדֶק

לַשִּׂמְחָה,

אֲבָל אֲנִי "כְּבָר בְּסֵדֶר"

הַגּוּף מַתְחִיל לְפַנּוֹת מָקוֹם

לַחַג הָאַחֵר.

15 שנים עם רז - אבל אחרת

15 שנים לנפילתך!

איזו מטפורה תמחיש  15 שנים של געגועים?

איך מעצבים צורה, מימד, עוצמה, ל – 15 שנים בלי ילד?

מעמידה בדמיוני ילד בכיתה א',

מציבה לידו בוגר י"ב –

מה ההבדל ביניהם?

אבל זה רק 12 שנים של הבדל.....

אז אני מוסיפה שלוש שנות חיים ומעמידה בדמיוני

 ליד הילדון מ - א' חייל שהשתחרר.

ומיד מפלחת דקירה: אתה לא סיימת צבא.

לא השתחררת!

תישאר תמיד חייל.

ומה קורה לי, אם שכולה, במשך 15 שנה?

15 שנים שאני מגדלת בתוכי ילד מת,

אז מה גדל בי בשנים אלו?

גדל בי המקום להרגיש את הדברים היפים שבחיים.

על חשבון מה?

מה הצטמצם?

האם אתה הצטמצמת בתוכי?

הרי אני מגדלת אותך בי.

גדל בי הפחד לשכוח דברים שקשורים בך,

גדל בי הפחד שאת מתכווץ בי.

אז אני מתרגלת את הזיכרון,

משחזרת מה עולה בי מילדותך.

תמונה ראשונה: אתה בן שנתיים.

זוכרת את עצמי יושבת ליד מיטתך לילות שלמים אחרי שגלעד נהרג באפריקה. הוא היה בגילך.

לילה לילה יושבת ומלטפת, מחזיקה אותך חזק.

מסתבר שלא החזקתי מספיק חזק.

נזכרת בעוד תמונה שלך. אתה בן חמש או שש. נסענו לטייל. יצאנו מהבית אחרי ארוחת צהריים, הגענו לדליית אל כרמל, ואתה לועס בפיך משהו.... תהיתי מה זה. הסתבר שהחזקת בפה חתיכת בשר מהצלי. לא העזת להשליך לפח, אז לעסת ולעסת וזה לא נלעס.

ואתה פשוט החזקת את זה בצייתנות וזרקת איזו בדיחה אופיינית לך.

תמונת ילדות נוספת: מגפת האיידס פורצת. הציבור מבוהל. אתה נענה לגחמותיי ומוכן להתחפש בפורים לקונדום. איזה ילד נוסף בכיתה ו' יהיה מוכן להתחפש לכזה דבר?

רק ילד עם הומור בריא כזה.

תמונה אחרת: מתקן אדם. טירונות. יום הורים. אני חוזרת לאוהל מהכינוס שעשה מפקד המתקן. אני חוזרת לאוהל, מתיישבת לידך  ואומרת: " הי, ילד, שכחתי לעשות לך הכנה מנטלית לצבא. אל תתייחס לסגנון הדיבור של המפקדים באופן אישי...." ואתה מיהרת לקטוע אותי : "אימא, ממש לא צריך את זה. את לא מבינה, היחס כאן נהדר, מדברים אלינו יפה ובכבוד, אימא, הכול טוב כאן". גם על הטבח הרעפת שבחים, ובהמשך שיבחת את הטבח בבית-אל, ולא הצטרכת כלום, אולי הצטרכת דבר אחד: לא להדאיג אותי.

ובדברים שהיו לך חשובים באמת ידעת בשכל ובתבונה לעשות את רצונך ולעמוד על שלך בלי שארגיש בכלל.

15 שנים, ילד רז שלי, כל כך הרבה זמן בלעדיך

והזמן כאילו מכֻווץ בזכות השיחות שלי איתך,

במובנים רבים הוא נשאר כמו בהתחלה:

אימא וילד ונאומים של אימא, ומפעם לפעם משפט של ילד, משפט של ילד מת.

חוזרת ואומרת בתוכי: ילד מת

מרגישה כל אות נופלת בתהודה עצומה בתוך הלב ומרעידה אותו.

מת!

וכאן, לידך, אתה חי!

מונה 15 שנים לנפילתך

הכול בעולמנו "תקופתי" – לימודים, עבודה, חוגים, רק קשר הורים-ילדים קבוע, וגם הוא משתנה עם העיתים, כשהם גדלים, בונים קן משלהם, מתרחקים...

במשך 15 שנים כל כך הרבה דברים מתחילים ומסתיימים, מתחילים ומשתנים.

רק הקשר ביני לבינך, ילד רז שלי, נשאר קבוע: "קשר-אין" כשאני בכוח, במאמצים בונה אותו כ"יש קשר", אבל ביני לבינך, כשאף אחד לא ישמע, אתה ממש איננו – אינך בין החברים שלי בפייסבוק, אינך בקבוצת הווטס אפ המשפחתית, אינך בתמונות,

ואם תגיע לרגע – לא תכיר את העולם.

חמש עשרה שנים שמתמלאות באין סוף דברים שאינך מכיר, ילד רז שלי,

אם תבוא – לא תכיר את השפה,

לא תדע את קוד הכניסה לבניין שלנו,

כבר לא יהיה לך צורך במשיבון בפלאפון,

תצטרך ללמוד מה זה פייסבוק ווטס אפ ווייז,

להצטרף לקבוצות, להגיב לפוסטים,

לצייץ בטוויטר,

זה לא רק אחיינים שאינך מכיר,

זה עולם שלם שאתה אינך שייך אליו

ויהיה לך זר.

אני תוהה מה עוד לא תכיר,

אינך מכיר אותי בלי הצמה,

וחמש עשרה שנים שחלפו שינו דברים רבים

ואותות הזמן מן הסתם

ניכרים גם בי היטב,

אבל אותי תזהה מיד

הלב שלי יצעק אליך כל כך חזק

שלא תוכל לפספס,

תגיע מיד

וזרם הדמעות שלי ירטיב את כולך

ואני אחזיק אותך חזק ביד,

אשמור שלא תיעלם לי שנית.

15 שנים לנפילתך, ילד חסר שלי,

כל כך קשה לחיות עם געגוע אין סופי.

"שרק אמצא כוחות להתגבר 
שרק אמצא מילים בתוך האלם 
המון מילים רוצות להאמר 
וכל מילה בתוך דמעה נמהלת" (אריק איינשטיין). 

הִרְהוּרָז רָז. זְמָן. אֲנִי

זְמָן.

תחילה מדדתי בְּדַקּוֹת,

בְּשָׁעוֹת, בְּיָמִים,

אחר כך בחודשים

ועכשיו – בְּשָׁנִים.

זְמָן.

מתי נוכחותך עולה בי,

מה מעלה אותה?

כמה אתה נוכח בי עם חלוף השנים,

כמה ה"אין" שלך קיים בתוכי,

מה הוא מאפשר לי,

מה הוא מעולל

ל"אין רז" שלי.

אמא  ו"אין ילד" וזמן.

זמן סתיו.

החצבים בצידי הדרכים

זקופים וגבוהים

כמו נוכחותך החסרה

בעונה זו של השנה.

חמש עשרה שנים פחות חודשיים

בלעדיך.

זמן.

נותן לי אפשרות ללמוד

את הכאב,

את עוצמות היגון,

את הדרך להתחבר

לאור!

יֶלֶד רָז שֶׁלִּי

יֶלֶד.

יֶלֶד שֶׁל אִמָּא.

לֹא גִּבּוֹר

לֹא קָדוֹש

רַק יֶלֶד אָהוּב

חָסֵר.

יֶלֶד -חַיָּל-מְפַקֵּד

בִּצַּעְתָּ אֶת תַּפְקִידְךָ

בַּצָּבָא.

אִלְתַּרְתָּ מַחְסוֹם,

בָּדַקְתָּ רְכָבִים,

בָּדַקְתָּ פַלֵסְטִינִים שֶׁעוֹבְרִים,

וּמְכוֹנִית פִיאַט אוּנוֹ אַחַת,

אֲדֻמָּה כַּדָּם,

עָצְרָה,

וְתוֹךְ כְּדֵי בְּדִיקַת רִשְׁיוֹנוֹת וְשֵמוֹת,

נוֹרוּ לְעֶבְרְךַ יְרִיֹּת.

3 יְרִיּוֹת

לֹא יוֹתֵר.

וּמֵאָז אַתָּה כָּל כָךְ

חָסֵר,

יֶלֶד

שֶׁלִּי!

במלאת שנה לנפילתו של רז הוציא גיא-צבי, אחיו הבכור, תקליטור ובו 14 שירים שהלחין וכתב מילים יחד עם אופיר אורן, חבר של רז.

מכל השיר בתקליטור השיר "מלאך קטן" הוא הכי רז שלי.

" ונשארת עם אותן הפנים היפות  וחצי החיוך המרוח,

מלאך קטן בגוף של אדם שֶיִּישַן לו תמיד עם הפה הפתוח.

ושום חמש-חמישים ושש ושום פצצה חכמה

לא יצליחו לעולם, אבל לעולם, לגעת לך בנשמה

כי אתה כל-כך יפה...."

– הפזמון של השיר

ים העצב

היא הלכה לים לשטוף מעליה את העצב. המים ליטפו אותה, ניסו לפורר מעט את קירות יגונה.

יצאה לטייל על החוף, לספוג לתוכה את המראות המוכרים, המרגיעים כל כך, של הכחול והחול.

השכול שָכַן בכל פינה של מחשבתה. ממאן לעזוב. המראות המוכרים סיפרו לה שעוד לא עבר די זמן. קראו לה להיות סבלנית. סירת המפרץ הציפה את בדידותה.

התבוננה בצדפים וחשבה כמו תמיד: "הם כמונו, השכולים, כל כך דומים וכל אחד שונה מרעהו, וביניהם יש פצועים ושבורים וכאלה שנראים כל כך שלמים... עד שמתקרבים".

התקדמה לאט, בוחנת את צדפי-השכול השקועים בגופה. דבוקים. לא ניתנים לעקירה.

צעדה, האזינה למקאמה שקראה דיוויד סלע לכבוד יום הולדת 68 של המדינה.

תהתה על המחיר ששילמה.

הבחינה בדגל השחור שבתוכה המזהיר אותה לא להיכנס לממלכה האסורה של "מה היה אילו",

נשמה את הים ואת הסלעים.

התאמצה

עד שמצאה את הירוק. ישבה לידו. נתנה לו לפתוח בתוכה סדק לצמיחה.

הרגישה שזו רק ההתחלה.

יש לה עוד עבודה רבה, עד שתתחיל לנשום רגיל.

14.5.16

הִרְהוּרָז - יומיים לפני יום הזיכרון תשע"ו

ילד חסר,

3 יריות - ומאז אתה איתי, אבל אחרת.

לא. בהתחלה פשוט לא היית.

תיקון: היית מאד, רק אני לא הבנתי זאת.

לאט, לאט, בתהליכים ובעיקר בעזרתך,

בעזרת הדיבור שלך בתוכי,

הבנתי שלא ממש איבדתי אותך.

אתה מאד איתי,

רק לא מתפתח,

לא משתנה,

אין כמעט דברים חדשים.

אולי פה ושם נוספים סיפורים שלא היכרתי.

דעות שלך שלא ידעתי,

אבל אין חדש במהותך שבעולמי.

החדש הוא רק אצלי.

ובמקום לעשות את המשימות שאני חייבת לבצע

אני מתמכרת לשהות איתך,

מתמכרת לבדוק מה בדיוק קורה לי.

הפכתי להיות בודקת!

אתה בדקת רישיונות, שמות,

אני בודקת זיכרונות,

נוכחות השכול,

נוכחות ה"אין" – איזה אוקסימורון יפה.

וְשׁוּב אֲנִי עוֹשָׂה סְפִירַת מְלַאי שֶׁל זִכְרוֹנוֹת.

אוֹצֶרֶת תַּעֲרוּכָה

מַַצִּיבָה מוּלִי אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת שֶׁלִּי מִמְּךָ

תּוֹלָה אוֹתָם עַל קִירוֹת

לִיבִּי,

מִתְבּוֹנֶנֶת:

נִשְׁאֲרוּ חֲלָלִים

עַל הַלֵּב,

מְחַפֶּשֶׂת זִכְרוֹנוֹת נוֹסָפִים,

לְמַלֵּא

חָלָל!

8.5.16

צִירִים

צִיר  הַשָּׁנָה שֶׁל אֵם שַׁכּוּלָה:

עוֹלָה, יוֹרֶדֶת,

נוֹפֶלֶת

לִתְהוֹם הַנְּשִיָּיה.

מִתְאַמֶּצֶת,

עוֹלָה...

נַדְנֵדָה שֶׁל רַכֶּבֵֶת הָרִים מְטַלְטֶלֶת.

נוֹשֶׁמֶת אֲוִיר רַק בֵּין חַגֵּי הַשָּׁנָה

וּמוֹעֲדֵי רָז.

יוֹם הֻלַּדְתִּי, רֹאשׁ הַשָּׁנָה, יוֹם נְפִילַתְךָ -

צִיר חָזָק, עָצוּם,

כְּאֵב שֶׁאֵין לוֹ שִׁיעוּר.

הַרְפָּיָה בֵּינוֹ לְבֵין הַצִּיר הַבָּא:

יוֹם הֻלַּדְתְּךָ,

פֶּסַח – "חָכָם מַה הוּא אוֹמֵר"?

וְהֶחָכָם שׁוֹתֵק זֶה כְּבָר.

יוֹם הַזִּיכָּרוֹן –

נוֹשֶׁמֶת רַק דְּמָעוֹת.

נָעָה בֵּין הַצִּירִים,

מְחַכָּה לְיָמִים חֲדָשִׁים שֶׁיַּגִּיעוּ

וְאֶחְזוֹר לִנְשׁוֹם

אֲוִיר.

2.4.16