15
שנים לנפילתך!
איזו מטפורה תמחיש 15 שנים של געגועים?
איך מעצבים צורה,
מימד, עוצמה, ל – 15 שנים בלי ילד?
מעמידה בדמיוני ילד
בכיתה א',
מציבה לידו בוגר
י"ב –
מה ההבדל ביניהם?
אבל זה רק 12 שנים
של הבדל.....
אז אני מוסיפה שלוש
שנות חיים ומעמידה בדמיוני
ליד הילדון מ - א' חייל שהשתחרר.
ומיד מפלחת דקירה:
אתה לא סיימת צבא.
לא השתחררת!
תישאר תמיד חייל.
ומה קורה לי, אם
שכולה, במשך 15 שנה?
15 שנים שאני מגדלת
בתוכי ילד מת,
אז מה גדל בי בשנים
אלו?
גדל בי המקום להרגיש
את הדברים היפים שבחיים.
על חשבון מה?
מה הצטמצם?
האם אתה הצטמצמת
בתוכי?
הרי אני מגדלת אותך
בי.
גדל בי הפחד לשכוח
דברים שקשורים בך,
גדל בי הפחד שאת
מתכווץ בי.
אז אני מתרגלת את
הזיכרון,
משחזרת מה עולה בי
מילדותך.
תמונה ראשונה: אתה
בן שנתיים.
זוכרת את עצמי יושבת
ליד מיטתך לילות שלמים אחרי שגלעד נהרג באפריקה. הוא היה בגילך.
לילה לילה יושבת
ומלטפת, מחזיקה אותך חזק.
מסתבר שלא החזקתי
מספיק חזק.
נזכרת בעוד תמונה
שלך. אתה בן חמש או שש. נסענו לטייל. יצאנו מהבית אחרי ארוחת צהריים, הגענו לדליית
אל כרמל, ואתה לועס בפיך משהו.... תהיתי מה זה. הסתבר שהחזקת בפה חתיכת בשר מהצלי.
לא העזת להשליך לפח, אז לעסת ולעסת וזה לא נלעס.
ואתה פשוט החזקת את
זה בצייתנות וזרקת איזו בדיחה אופיינית לך.
תמונת ילדות נוספת:
מגפת האיידס פורצת. הציבור מבוהל. אתה נענה לגחמותיי ומוכן להתחפש בפורים לקונדום.
איזה ילד נוסף בכיתה ו' יהיה מוכן להתחפש לכזה דבר?
רק ילד עם הומור
בריא כזה.
תמונה אחרת: מתקן
אדם. טירונות. יום הורים. אני חוזרת לאוהל מהכינוס שעשה מפקד המתקן. אני חוזרת
לאוהל, מתיישבת לידך ואומרת: " הי,
ילד, שכחתי לעשות לך הכנה מנטלית לצבא. אל תתייחס לסגנון הדיבור של המפקדים באופן
אישי...." ואתה מיהרת לקטוע אותי : "אימא, ממש לא צריך את זה. את לא
מבינה, היחס כאן נהדר, מדברים אלינו יפה ובכבוד, אימא, הכול טוב כאן". גם על
הטבח הרעפת שבחים, ובהמשך שיבחת את הטבח בבית-אל, ולא הצטרכת כלום, אולי הצטרכת
דבר אחד: לא להדאיג אותי.
ובדברים שהיו לך
חשובים באמת ידעת בשכל ובתבונה לעשות את רצונך ולעמוד על שלך בלי שארגיש בכלל.
15 שנים, ילד רז
שלי, כל כך הרבה זמן בלעדיך
והזמן כאילו מכֻווץ
בזכות השיחות שלי איתך,
במובנים רבים הוא
נשאר כמו בהתחלה:
אימא וילד ונאומים
של אימא, ומפעם לפעם משפט של ילד, משפט של ילד מת.
חוזרת ואומרת בתוכי:
ילד מת
מרגישה כל אות נופלת
בתהודה עצומה בתוך הלב ומרעידה אותו.
מת!
וכאן, לידך, אתה חי!
מונה 15 שנים
לנפילתך
הכול בעולמנו
"תקופתי" – לימודים, עבודה, חוגים, רק קשר הורים-ילדים קבוע, וגם הוא
משתנה עם העיתים, כשהם גדלים, בונים קן משלהם, מתרחקים...
במשך 15 שנים כל כך
הרבה דברים מתחילים ומסתיימים, מתחילים ומשתנים.
רק הקשר ביני לבינך,
ילד רז שלי, נשאר קבוע: "קשר-אין" כשאני בכוח, במאמצים בונה אותו
כ"יש קשר", אבל ביני לבינך, כשאף אחד לא ישמע, אתה ממש איננו – אינך בין
החברים שלי בפייסבוק, אינך בקבוצת הווטס אפ המשפחתית, אינך בתמונות,
ואם תגיע לרגע – לא
תכיר את העולם.
חמש עשרה שנים
שמתמלאות באין סוף דברים שאינך מכיר, ילד רז שלי,
אם תבוא – לא תכיר
את השפה,
לא תדע את קוד הכניסה
לבניין שלנו,
כבר לא יהיה לך צורך
במשיבון בפלאפון,
תצטרך ללמוד מה זה
פייסבוק ווטס אפ ווייז,
להצטרף לקבוצות,
להגיב לפוסטים,
לצייץ בטוויטר,
זה לא רק אחיינים
שאינך מכיר,
זה עולם שלם שאתה
אינך שייך אליו
ויהיה לך זר.
אני תוהה מה עוד לא
תכיר,
אינך מכיר אותי בלי
הצמה,
וחמש עשרה שנים
שחלפו שינו דברים רבים
ואותות הזמן מן הסתם
ניכרים גם בי היטב,
אבל אותי תזהה מיד
הלב שלי יצעק אליך
כל כך חזק
שלא תוכל לפספס,
תגיע מיד
וזרם הדמעות שלי
ירטיב את כולך
ואני אחזיק אותך חזק
ביד,
אשמור שלא תיעלם לי
שנית.
15 שנים לנפילתך,
ילד חסר שלי,
כל כך קשה לחיות עם
געגוע אין סופי.
"שרק אמצא כוחות להתגבר
שרק אמצא מילים בתוך האלם
המון מילים רוצות להאמר
וכל מילה בתוך דמעה נמהלת" (אריק איינשטיין).
שרק אמצא מילים בתוך האלם
המון מילים רוצות להאמר
וכל מילה בתוך דמעה נמהלת" (אריק איינשטיין).