בשליחותו של רז
כ-30 שנה הייתי מורה ולא הצטרפתי למשלחת כזאת. דווקא מותו של בני, סמ"ר רז משה מינץ, שנפל בפעילות מבצעית לפני יותר משש שנים, הוא שהביא אותי לפולין עם משלחת של צה"ל.
מסע כבד מנשוא.
כתב "צפון 1", יואב מינץ, אב שכול ובן למשפחת ניצולי שואה, שב ממסע "עדים במדים"
יום שני שעבר, 3 לפנות בוקר. האולם הענק של הנוסעים הנכנסים בנתב"ג. מאות ישראלים, תושבי חוץ ועובדים שפוקדים את המקום סביב השעון, חלקם עדיין מנומנמים, נעצרים ומשפשפים את עיניהם מתימהון. הישראלים שבהם מצטרפים בעמידת דום פטריוטית לשירת "התקווה" מלווה בנגינת חצוצרה לא שגרתית. השירה בוקעת בעוצמה מאחדת מגרונם החנוק של 160 קצינים ונגדים של צה"ל ואיתם 8 נציגי משפחות שכולות, במיסדר דום מתוח ועיניים אדומות, לא רק מחוסר שינה. אחר כך יבואו החיבוקים, המבטים ללא מלים והם ייפרדו איש לדרכו, ליחידה, למשפחה, נושאים את נטל המשא שהביאו עימם מהמסע של "עדים במדים", של חיל החינוך של צה"ל. מסע "משואה לתקומה" כפי שהגדיר אותה קצין החינוך הראשי של צה"ל תת אלוף אילן הררי, ראש המשלחת. עבור הררי, זהו המסע האחרון במדים. השבוע סיים את תפקידו ופרש מצה"ל.
"עדים במדים" פועל זה מספר שנים ובין יוזמיו, ראש אגף משאבי אנוש בצה"ל כיום אלוף אלעזר שטרן, בעצמו דור שני לניצולי אושוויץ. מדובר בפרוייקט ענק, שבמסגרתו יוצאות מדי שנה 18 משלחות, המורכבות מקשת אנושית רחבה של קצינים מדרגת תא"ל ועד נגדים בכירים, גברים ונשים, מיחידות היבשה, הים, האוויר, אנשי מילואים, טייסים, לוחמי שדה, תומכי לחימה, יחידות עורפיות ומספר נציגי המגזר הדרוזי.
ויש גם המשפחות השכולות, כמוני. עד שהצטרפתי בעל כורחי לפני יותר מ-6 שנים ל"משפחה" הגדולה הזו, תמיד סברתי שאני בן למשפחה "נורמלית" כזו שלא נפגעה מהשואה הבלתי נתפסת וכנראה שלעולם לא. בשנה האחרונה התברר לי, תודות לבת דודה חרוצה שערכה את אילן השורשים של משפחתנו, כי רק שישה מבני משפחתי מהמעגל הראשון ניצלו במזל מהשואה: אבי משה יליד וורשה, אימי הניה ילידת העיירה קוברין בפולין, אחי הבכור אהרון שנולד בקוברין, סבי צבי וסבתי בתיה מצד אבי. כל החמישה עלו לישראל ב-1938 תודות ל"סרטיפיקט" מזויף שסידר להם אח של אבי שהגיע לא"י כחלוץ ב-1920. אבי, אימי, סבי, סבתי שנפטרו במשך השנים מסיבות שונות ואחי אהרון שנהרג בתאונת דרכים בשליחות באפריקה, כבר אינם בינינו. אח של אימי שברח לרוסיה חי כיום בארה"ב. רובם המוחלט של בני המשפחה מהמעגל הראשון כ-30 במספר, ניספו בשואה. הנסיעות לפולין תפסו תאוצה במערכת החינוך לפני מספר שנים. כ-30 שנה הייתי מורה ולא הצטרפתי למשלחת כזו, וגם לא כשבתי גל נסעה לשם כסטודנטית. צחוק, או יותר נכון, כאב הגורל קבע, כי דווקא בני סמ"ר רז משה (על שם אבי ז"ל) שנפל בפעילות מבצעית לפני יותר מ-5 שנים, דווקא הוא יביא אותי לפולין עם משלחת של צה"ל. ארבעה ימי הכנה דחוסים ומלאי תוכן, ב"יד ושם", לוחמי הגיטאות, ובמדרשת הר גילה, קדמו למסע הטעון. "חובתנו לבחון ללא הרף את קיומנו הקבוע של הבטחון האישי והבטחון הלאומי המופקד בדור הזה בידינו", אמר בין היתר תא"ל הררי בימי ההכנה, המדהימה בדקדקנותה ובתכנון. את המבצע כולו מנהלת למעשה רס"ן אסנת אור-לוירר, תושבת כפר וורדים ומפקדת יחידת הסברה "עדים במדים" בחיל החינוך. המשלחת הצבאית לדברי הררי היא בבחינת "אנחנו פה ההוכחה, אנחנו הנצחון". היציאה במדי צבא, וסמלי היחידה, סמל המדינה, הטיסה במטוס בואינג של חיל האוויר הישראלי. הסמליות הזו תחזור באופן מופגן וגאה לאורך כל ימי המסע למעט שני מקרים מתוכננים, שבהם הצטוו חברי המשלחת "לעלות" על אזרחי. בין נציגי משפחות השכול: יעקב אביטן, אביו של עדי ז"ל אחד משלושת החטופים באוקטובר 2000, וכן נורית דולב אמה של טלי ז"ל מקרית ביאליק, אם לחייל ממרכז הארץ שנהרג לפני 18 שנה, אב לחייל מנתניה שנהרג באסון המסוקים, אב לחייל מאשקלון שנהרג לפני 13 שנה, אם של לוחם שייטת מרשפים שנהרג באינתיפאדה האחרונה, אלמנה של קצין צה"ל מבאר טוביה ואני בשליחותו של בני רז. הקשר הזה בין משלחת רשמית ייצוגית של צה"ל ומשפחות השכול, יקבל בהמשך המסע דגש מיוחד.
נוחתים בוורשה, בדיוק בשושן פורים. בעוד הבואינג של חיל האוויר הישראלי מתגלגל על המסלול, אני נרגש, מהמחשבה שכאן נולדה משפחתי, מכאן החל הכל. ורז איתי.
המסע מתחיל בבית הכנסת בנוז'יץ' שם מתפללת קהילה יהודית קטנה ובמקום מתפתח המחזה הראשון במסע. משלחת של צה"ל קוראת במגילת פורים, מרעישה עולמות כנהוג, בכל פעם שמוזכר שמו של הצורר המן. איזו סמיכות זמנים מצמררת. אחד הקצינים רס"ן מיקי עולה לבמת התפילה וחושף גליל עץ ובו מגילה פורים עתיקת יומין של סבו והוא מקריא חלק מהמגילה. אפילו הקשוחים שבקצינים, מתקשים להסתיר את התרגשות. ואחר כך משתה פורים עם שליח חב"ד. מכאן ממשיכה המשלחת לבית הקברות המדהים, אין מילה אחרת, של יהדות וורשה. אנחנו מחולקים לארבעה צוותים המתפזרים עם מדריכיהם ברחבי בית הקברות. אני בצוות 1 שבראשו אל"מ שי, והמדריך יניב, איש מערכת הבטחון לשעבר, אנציקלופדיה מהלכת המקדיש את זמנו להנחלת זיכרון השואה. המצבות מספרות את סיפורה המדהים של קהילה רבת השכלה ופעלים. מזג האוויר, אפור מעונן וקר. קר מאד. בנקודה מסוימת אנחנו נעמדים ליד רחבה גדולה, ריקה, ירוקה ומתוחמת באבנים דמויות מצבה. נראית כאילו כלום. אבל כאן, יספר יניב, טמונים כמה אלפי יהודים בקבר אחים. איש מהצוות לא מתייחס לגשם המטפטף. ממשיכים לסייר בין המצבות הגדולות המעוצבות והעמוסות פרטים מסקרנים על שמות מוכרים מההיסטוריה היהודית. לפתע, משום מה, אני מתחיל להשתרך לי מאחור כאילו חושש להחמיץ משהו שממתין לי מעבר לפינה. ואז זה באמת קורה באחד העיקולים. על גדר פנימית המורכבת מאבני מצבות שחוללו, הדופק מואץ. אני מבחין בלוח שיש לבן ועליו כתוב בשחור: שעיה מינץ ז"ל נפטר ב-1932 בן 17. השם שעיה מופיע באילן השורשים, ככל הנראה, בן דוד של אבי שהיה אז בן 22. אני ניצב שם נרגש דומע. לבד. רק אני ורז.
ההמשך משם, טבעי: חומת גטו ורשה. בשיחות ההיכרות המקדימות שנערכו בימי ההכנה בארץ, חילק המדריך יניב, משימות אישיות למי שיכול לספר סיפור קצר הקשור במשפחתו או בשואה אם ישנו כזה. ליד חומת הגטו, אולי הדבר היחיד שנותר מהגטו, זה הסיפור שלי.
אילן השרשים של משפחתי מגלה כי סבא וסבתא רבא שלי, (מצד סבתי אם-אבי), זלמן ואיטה ורמוס, הגיעו לוורשה ב-1850 מהערים ורמייזא ומיינץ אשר בגרמניה, צאצאי רש"י. בוורשה גדלה משפחה עניפה תוססת ומשכילה שחלקה התפזר לפריז, ספרד ארה"ב ורוסיה. עם עליית הנאצים וההשתלטות על פולין הוכנסה המשפחה שנותרה למתחם הגטו. אני אוחז בידי צילום של "טלגרמה"-מברק-שהגיע באמצעות הצלב האדום, במרץ 1940, מהמשפחה בתוך הגטו לבת דודה של אבי שהתגוררה בחולון. במברק נאמר בפולנית, (תרגום מדויק): "ילדים יקרים. כולנו חיים ובריאים. דווחו עליכם. מפייגה, דוד, שעיה. אהובי, כולנו בריאים. ז'ניה, יעקב, הילדים של שמוטקין, סבתא איטה גולדה, שרה – בריאים. יוסף, דבורה, אברהם ומילגרום – בריאים". אחד מבני המשפחה אהרון מילגרום, מציע למשפחה לברוח לרוסיה כי "הולך להיות נורא". המשפחה התנגדה: "אנחנו קשישים, יש כאן ילדים, אנחנו בסדר, לא נעזוב". אהרון מילגרום ברח לרוסיה. כל שאר בני המשפחה ניספו בשואה. אהרון מילגרום מתגורר היום בבאר שבע. חברים מהצוות שלי נרגשים, ניגשים אלי ומחבקים. בהמשך, הטקס ראשון לרגלי האנדרטה המדהימה של הפסל נתן רפופורט לזכר גיבורי מרד וורשה. שקט ברחוב האפור של וורשה. רק משלחת "עדים במדים" בטקס צבאי מלא. האם השכולה נורית דולב מדליקה משואת זיכרון, יזכור, יפעת, טייסת הרקולס, שרה, קטעי קריאה, קדיש, "התקווה". בהמשך, קצת לפני שהיום יורד, עוד תמונה הזויה, בטקס משותף עם חיילי המישמר הפולני ליד אנדרטה מדהימה לציון המרד הפולני בגרמנים ב-1944. היום הראשון והאחרון בוורשה מסתיים בחצות אחרי 3 שעות נסיעה במלון בביאליסטוק. לא הולכים לישון לפני שיחת צוות ערכית מאד.
למחרת, יוצאת המשלחת הענקית למשימה היסטורית בבית העלמין היהודי, בביאליסטוק, עיר שבה נותרה יהודיה אחת בלבד!. המטרה: שיקום ותיעוד. עשרות אלפי יהודים קבורים שם. המצבות זרוקות, מנותצות, מפוזרות, הפוכות. המראה ייחרט בזיכרון: משלחת של צה"ל נושאי מדים ומשפחות שכולות, נרתמים עם כלי עבודה לנסות ולתעד שמות על מצבות. כך למשל טייס ונגד בחימוש חופרים יחד, חושפים מצבות הפוכות, מנקים, מצלמים ומתעדים פרטים מזהים על מספר מצבות. החומר יישלח ל"יד ושם". לעוד מספר משפחות יהודיות נפתח סיכוי לגלות היכן טמונים יקיריהן.
משם לטיקוצ'ין. עיירה אוטנטית וציורית, בתים קטנים עם נחל קטן במרכז העיירה. יניב מזכיר שההבדל בין בית יהודי לבית נוצרי הוא שבבית יהודי רואים הרבה ספרים. בעיני רוחי אני מדמיין את אימי מטיילת כאן בעגלה עם אחי הבכור בן שנתיים, עד שעלו לישראל. במרחק קטן של נסיעה משם, קבר האחים ההמוני ביער לופוחובה הסמוך לכפר. נערכים לצעידה מסודרת לתוך המיתחם שבו טמונים 3000 תושבי העיירה שנרצחו בירי. התפאורה רק מעצימה: שלג על הקרקע, עצים גבוהים שמהם בוקעת לפתע נגינתה המצמררת של מעין, נגנית חצוצרה בתזמורת צה"ל: "העיירה בוערת", על רקע צעידה שקטה, עם דגלי המדינה, צה"ל וספר תורה. אי אפשר שלא להתרגש. שם מסביב לגדר המיתחם, בוצעה הוצאה המונית להורג בירי, שביצע "בטליון 101", כוח של שוטרים גרמנים שלא יועדו כלל להשמדה והפכו למומחים להוצאה להורג. רב המשלחת סא"ל הרב קלר אומר "קדיש". ממשיכים למה שהיה מחנה הריכוז והשמדה טרבלינקה. דבר לא נותר ממנו וכולו אנדרטת אבנים גדולה על שטח עצום. המדריך יניב מסתפק משפט אחד, עליו הוא חוזר פעמיים ונצרב בזיכרון: "שלושה איצטדיוני כדורגל, 26 גרמנים ועוזריהם, 13 חודשים, 870 אלף יהודים. זה הסיפור של טרבלינקה".
ולפני שהערב יורד, ליד אנדרטת האבן המרכזית של האתר, טקס צבאי מלא: הדלקת משואה, שירה, קריאה, קדיש, יזכור, אל מלא רחמים, "התקווה". תלמידים חברי משלחת מישראל ניצבים מסביבנו בשקט נרגשים וגאים.
היום השלישי, זה הולך ומתחמם. העיר לובלין, וסמוך לה מחנה ההשמדה מיידאנק. אנדרטת הכניסה, מחנה ענק, סמוך לכניסה, צריפי עץ "רגילים" לכאורה. ממש בקצה הצריף תא גזים. שרידי הצבע הכחול של הגז עדיין על הקירות. גדר המחנה כמה עשרות מטרים משם. וצמודים לה בניני מגורים של אנשים "נורמלים". אז, הם היו מרוחקים 2 ק"מ. מה הם אמרו אז על הריח מהקרימטוריום, המשרפות, שאחרי תאי הגזים? עוברים בבלוק של הנעליים, מאות אלפי נעליים, יחידות, שונות. כל נעל בן אדם. לא מנסים אפילו לחשב. צועדים לעבר המישרפות. בדרך, אנדרטה שבקצה העליון שלה הנשר, הסמל הגרמני, שאולצו לבנות האסירים היהודים במחנה. מה שלא ידעו הגרמנים, מספר יניב, הוא שבתחתית העמוד, טמנו האסירים, אפר של נרצחים וכך הפך עמוד הזיכרון בעצם לאנדרטת הנצחה לנרצחים היהודים. במישרפות כבר אי אפשר לומר דבר, אלא רק לשאול: איך אפשר להגדיר אותם אנשים "נורמלים"? שיאו של הביקור במחנה מיידאנק: הר האפר. 7 טונות של אפר אדם, מכוסים בגג בטון עם מרווח צפייה, המאפשר לעמוד ורק לשתוק. אי אפשר אחרת. אלהים, אם אפר של אדם אחד ממלא קומקום קטן, כמה בני אדם יש שם?
על הדופן של חזית הגג, כתובת ענקית בפולנית: "יהי גורלנו אזהרה לכם". שם גם טקס הזיכרון של צוות אחר. ראש הצוות אל"מ אשי אלצור מח"ט חטיבה 5, מזכיר על פסגת הר האפר את שני חייליו החטופים: אודי גולדוואסר ואלדד רגב ונשבע לא לשכוח. ליד אלצור ניצב יעקב אביטן אביו של חטוף אוקטובר 2000, עדי ז"ל. הלב נצבט. ממשיכים לבית הכנסת העתיק בקרשניק. המראה שלו ממחיש מה זה להחריב ולחלל בתי כנסת. לצלילי "אנא בכוח גדולת ימינך", ו"משיח משיח" פוצחים, חברי המשלחת בריקוד חסידי סוער, קצינים, קצינות, נגדים, נגדות. הזוי, מרגש, חד פעמי.
ערב. ממשיכים למרכז תרבות מקומי, מין מתנ"ס מודרני ונערכים לשיאו של החיבור, צה"ל והמשפחות השכולות. ערב "התשמע קולי" לזכר בני הנופלים מהמשפחות השכולות שבמשלחת. קצינת הניהול סרן דסי פאר, עם קול שיכול לשבץ אותה בקלות לכל תחנת רדיו, מקריאה קטע קצר על סיפור חייו של החלל. כל הורה מוזמן להדליק נר זיכרון ואז מגיעה החוויה המרסקת שלי. לפני הנסיעה מסרתי לדסי, כי רז אהב את ברי סחרוף ומאד מזוהה עם "עוד חוזר הניגון". בנתב"ג שאלתי אם הביאה את התקליט של סחרוף. דסי אמרה: "לא צריך, זה ערב של "התשמע קולי". לא תארתי לעצמי את העוצמה ואת החוויה החד פעמית: סחרוף לא נמצא שם, אבל 160 קצינים וקצינות של צה"ל שרים בפולין לרז "עוד חוזר הניגון" בעוצמה גדולה בהרבה. הדמעות זורמות בלי מעצור על הלחי.
אני מרגיש שהמסע כבד מנשוא.
היום שלמחרת נפתח בבית הקברות רקוביצקי שבקרקוב. בפינת בית הקברות, חלקה ללוחמי הצבא הבריטי, ובהם 13 לוחמים יהודים מארץ ישראל שהתגייסו לצבא הבריטי. ושוב כאב הגורל. הצוות שלנו אחראי לביצוע הטקס הצבאי לזכר הלוחמים. יש שמקריאים קטעים, יש ששרים. אני נתבקשתי לומר "קדיש". אחרי הכל, אני רגיל כבר יותר מ-30 שנה.... הפעם מתלווה לזה עוד משהו. אבי משה, שכאמור עלה לישראל ב-1938, התגייס בעיצומה של המלחמה ההיא, לצבא הבריטי, כמו רבים מבני הישוב דאז, ויצא ללחום באיטליה ובצפון אפריקה, במקום להישאר בארץ ישראל עם אמי ואחי הבכור שהיה אז בן 5. פתאום אני קולט בעצם, מאיפה נוצרה התכונה המשפחתית הזו לשאוף לתרום את המירב והמיטב. רז בחר ללכת ליחידה לוחמת ואחיו הצעיר אור, על אף האובדן, לא ויתר ובחר גם הוא לשרת כלוחם, חרף פרפורי הבטן של הוריו. ועכשו מעין סגירת מעגל. כאן בטקס הזה ברקוביצקי שבפולין אני הוא זה שאומר "קדיש" על לוחמים יהודים בצבא הבריטי כאילו בשם אבי, שלא זכה לראות אותי כאן.
ממשיכים לגטו קרקוב, גטו ששרד ועדיין מאוכלס. קצת לפני שעוזבים את המקום, האוטובוס נעצר על הכביש. יניב מפנה את מבטנו אל השער המקורי של מפעל המתכת של אוסקר שינדלר. חבר המפלגה הנאצית שהציל 1100 יהודים שקנה מהנאצים. יניב מסביר שהסצינה מהסרט צולמה כאן בדיוק. לא יודע למה, אני מרגיש שזה חודר לי מתחת לעור. "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא". בתוך האוטובוס מוקרן שוב הסרט "רשימת שינדלר" למי שלא הספיק. רק אחרי מותו הוחלט ב"יד ושם" להעניק לו תואר "חסיד אומות עולם". ככה זה אצלנו. בהמשך מפגש עם גב' פאולינה חסידת אומות עולם. דוברת רק פולנית. מספרת על המשפחה היהודית שהצילה משפחתה. האשה, כבת 75 עומדת בסיום, נרגשת מ-160 קציני צה"ל שקמים במחיאות כפיים קצובות. והיא הצדיקה, רק קדה קלות בהתרגשות בלתי מוסתרת.
למחרת שיאו של המסע. יום שלם באושוויץ 1, ואושוויץ 2, או כפי שהוא מוכר אושוויץ בירקנאו. בשני המחנות האלה הגיעה מכונת ההשמדה השטנית לשיא שיכלולה. אושוויץ 1 רובו מוזיאון. זה מתחיל בביתן 27 "לכל איש יש שם". בביתן חושך שמופר רק באור חלש הבוקע מרצפת זכוכית בגודל של מטר על שניים, שמתחתיה עצמות אדם. כל אחד מהצוות מקריא ללא סדר מראש, את שמות יקיריו שניספו ומדליק נר לזכרם על משטח הזכוכית. הרשימה שלי ארוכה ואני לא שוכח את הורי, אחי ובני שלא זכו לדעת שאני שם, בשם המתים ובשם החיים. ממשיכים לבלוק 11, "בלוק המוות" כפי שכונה. צריך לראות כדי להבין, להאמין. בלוק שבו עונו למוות אסירים שנחשדו בקשר עם המחתרות, או מתנגדי המכונה הנאצית. 200 אסירים נרצחו מדי שעתיים. אחת הדרכים : צינוק בגודל של מטר על מטר, סגור מכל הכיוונים. האסיר זחל פנימה דרך פתח נמוך והוכנסו אליו ארבעה אסירים עירומים בעמידה. את השאר אפשר להשאיר לדימיון השטני. בהמשך, השרידים המקוריים של מאות אלפי נעליים, שערות שמהן יצרו שטיחים, מסגרות משקפיים ופרוטזות של נכים. ליד הקרימטוריום מפגש מקרי ומעורר מחשבות. קשיש פולני בן 95, שהיה בן 20 ומשהו כאשר החל לתפקד כאן במשך 4 שנים כצלם. עכשו מישהו עושה עליו סרט. אלהים, מה ראו העיניים שלו?
ממשיכים לאושוויץ בירקנאו, שיאה של מכונת ההשמדה. 30 אלף אסירים היו שם בעת ובעונה אחת, אבל הם "התחלפו" במהירות שטנית בתוך שעות. זו גם שעתה של עדת המשלחת אלישבע צימט. אשה בת 75, ילידת הונגריה, שהיתה בת 12 כשהובאה לשם. בארבעה הימים הראשונים, היא היתה די שקטה. לפתע כמו חזרה למגרש הביתי שלה. זהו מחנה המכיל מחנות רבים. אלישבע רצה לאחד הצריפים ולא מפסיקה לדבר. "רגע זה לא היה כאן". בכל זאת 60 ומשהו שנים עבור מאז. ברעד אבל בשטף היא מספרת על ההשפלה הגדולה על משטח הבטון המחורר, "המחראות הציבוריות" ששימשו בו זמנית כמה עשרות ילדות ונשים. המשלחת מצטופפת סביבה ודוממת. בחוץ מטפטף, קר, למי אכפת. עוברים דרך ה"רמפה" הידועה לשימצה של ד"ר מנגלה, וליד שרידי תאי הגזים והקרימטוריום שהרסו ההפצצות האמריקאיות, אנחנו מסיימים את הביקור באתר המפלצתי הזה בטקס מרגש מתמיד. לידינו בנות אולפנה מיבנה, כמה חרדים מישראל, מחזיקים בגאווה את דגלי המדינה. חשוך והזוי ורק ארובות התנורים שנותרו מהצריפים של אז, משמשות תזכורת מחרידה למה שהיה גיהנום שיצרו בני אדם "רגילים" כדי להשמיד בני אדם.
למחרת יוצאים לשלושה ימים בבודפשט שבהונגריה למפגשים מרגשים עם תלמידי מוסדות חינוך יהודים. מעל ראשינו מרחפות התרעות של המאבטחים בגלל איומים של האירנים לחטוף ישראלים בחו"ל עקב החטיפה/היעלמות של הבכיר האירני. השמירה עלינו מתהדקת, כולל ניידת משטרה שמובילה את ארבעת האוטובוסים בנסיעה מטורפת חסרת חוקים בדרך ליעדינו השונים ברחובות בודפשט היפהפיה. בהמשך מתקיימים מפגשים מרגשים עם יהודי הקהילה הגאים והחוששים. 437 אלף מיהודי הונגריה נרצחו בחצי השנה האחרונה של המלחמה. היהודים שנותרו מנסים לקיים שם חיים סדירים ונורמלים. סמוך לבית שבו נולד חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, ניצבת אנדרטה מרהיבה עשויה מתכת: "הערבה הבוכיה" מעין שיח/עץ ענק שענפיו נופלים בוכים. על הענפים עלים. מי שמעונין לתרום לזכר קרוביו, יכול להוסיף עלה. בצהריים מגיעים לשפת הדנובה לפארק שבמרכזו פסל גדול לזכר חסיד אומות העולם ראול ולנברג שנעלם אצל הרוסים. אנחנו מקיימים טקס סמלי של השלכת פרחים לדנובה, שהפכה אז אדומה, כאשר הושלכו אליה אלפי גופות של יהודים. לקראת ערב, טקס הפרידה מיהדות בודפשט במוזיאון השואה החדש, והמרשים וכולל תיעוד נדיר על התקופה החשוכה ההיא.
שעות ספורות לפני הטיסה חזרה, עוד מפגש מרגש עם יהודים באולם מתנ"ס מקומי. על הבמה שילוב נדיר: להקת חיל החינוך של צה"ל עם להקה יהודית: "הג'יפסי כלייזמר בנד". חברי המשלחת יוזמים שמחה ספונטנית של ריקודים, המסתיימים איך לא ב"התקווה".
בשיחת הצוות האחרונה, עלו באוויר תחושות פנימיות וערכיות שספק אם היו מוצאות את ביטויין במקום אחר. אל"מ שי מאפשר לחברי הצוות לספר מה יקחו איתם הביתה מהמסע. אחת הקצינות בת 25, בגילוי לב נדיר בעיני, מספרת כי היא עומדת להתחתן ובעלה לעתיד, איש היי-טק, קיבל הצעות לתעסוקה בארה"ב. "אחרי הנסיעה הזו, החלטתי שאין לי כוונה לעזוב את ישראל. לא יודעת איך אעשה את זה, אבל אין לי ארץ אחרת".
