רכבת הזכרונות שנה 6

יז' חשוון תשס"ח

רכבת הזכרונות בת 6

רכבת הזכרונות, רכבת מאסף של הבזקים דוקרים מהשנה שחלפה. עוד שנה.
- שוב חוזר הניגון, ואנחנו חוזרים ללטרון, אור מסיים קורס מכ"ים, על אותה במה שאתה סיימת בהצטיינות. החבורז מחבקים אותו בלעדיך, והבטן שלנו מתכווצת. אחייניתך הקטנה נעם, גם שם, מעלה חיוכים ומחברת אותנו לחיים.
- חוג התיאטרון בטכניון מעלה הצגה חודרת שכתב עליך אופיר אורן מהחבורז.
- אני יוצא עם "עדים במדים" של צה"ל לפולין, בשליחותך. איך יכולתי להגיע לשם אחרת? בערב הזיכרון לנופלים, על האדמה שבה נולדו הורי ואחי הבכור, שרים לך 160 קצינים וקצינות של צה"ל: "עוד חוזר הניגון". רק אתה ואני שם.
- אחיינך החדש ניגון-דוד מצטרף בחג הפסח לנחמן-ישראל ולנעם.
- שגיא דנינו החבר הכי טוב שלך מקורס מכ"ים, כבר סרן, התחתן.
הוא ביקש שאמא ואני נבוא, כי ככה ירגיש שאתה נמצא איתו. אז באנו.
- אייל דקל מהחבורז עם פרויקט הכרמלית, מציע טיולים עם עמותת חבורז.
- אמא נחשפת לציבור באמירה אצילית ומרגשת, שאם אפשר להחזיר את שלושת החיילים החטופים בחיים, היא לא תתנגד לשחרר את מי שרצחו אותך.
אמא אומרת שזה מה שאתה היית רוצה. כמה הייתי רוצה לשמוע אותך מדבר.
- אור, כבר סמל ראשון, עוקף אותך מעבר לפינה ומקבל בזכות, תעודת לוחם, בדיוק בטקס שבו הסמג"ד שלך יוסי פינטו, הופך למג"ד דוכיפת. 6 שנים אחרי.
- שי ברסמן שעשה איתך את כל המסלול, מתחתן. אמא ואני שוב במקומך.
- אור הולך להופעה של סחרוף, זה מ"עוד חוזר הניגון". אתה בטח "מת" ללכת.
- אחותך ואחיך הבכור ממשיכים ליצור: גל-עוד חיים חדשים, גיא צבי- תקליטור.
27 באוקטובר 2001 יום הולדתי הלועזי יצא בשבת. הגעת הביתה כאילו במקרה ואמא שלך רומזת לי: רז הגיע במיוחד בשבילך. אז הלכנו למסעדה. בסוף הארוחה ארגנת עוגה עם זיקוקין. ואני לא יודע שזו בעצם מסיבת פרידה. שלי ממך. שלך מכולנו. ב- 2 בנובמבר, ליל שבת, נפלת.
6 שנים אחרי. 27 באוקטובר – שוב שבת. 2 בנובמבר – שוב ליל שבת.
שוב חוזר הניגון. שוב בלעדיך.


אבא

תן חמש, רז

שלום לך דוד רז.
זו פעם ראשונה שאנחנו מנסים לשוחח איתך כאן, מין שיחה מוזרה כזאת רק בכיוון אחד. בטח כבר סיפרו לך שאתה דוד של שנינו, בני הדודים:
דוד של נועם שנולדה ראשונה לאמא גל ולאבא אבי, ודוד של נחמן ישראל, שנולד אחרי נועם בהפרש של שלושה ימים וחצי לאבא גיא-צבי ולאמא שירה. איזה יופי, אבל זה לא הכל.
אתה בטח גם יודע ששנינו נולדנו לפני שמונה חודשים וההורים סיפרו לנו, שזה היה ממש סמוך לימי ההולדת שלך ושל אחיך הצעיר דודאור.
איזה קטע. בטח מישהו כיוון את זה מלמעלה.
בגלל שזה היה לא מזמן, אנחנו עוד לא בקטע של כתיבה. לא שלא בא לנו, פשוט אין לנו זמן, כי אנחנו עדיין בקטע של זחילות, משחקים בכל מה שבא ליד, אוכלים כל פעם שאנחנו רעבים, צחוק פה, בכי שם, פולטים הברות וחלקי מלים שלא תמיד מבינים אותנו, בקיצור עסוקים.
אז ביקשנו מסבא של שנינו, סבא יואב, לעזור לנו לספר לך כמה דברים.
מאז שנולדנו, אנחנו רואים סביבנו המון פרצופים מחייכים. רק פרצוף אחד לא משתנה, דומם משום מה, לא חי כזה. ניסו להסביר לנו שזו תמונה שלך, מלפני יותר מחמש שנים, כי מאז, אתה נמצא במקום אחר. קצת קשה לנו להבין למה הכוונה, אבל כשנהיה ממש גדולים בטח נבין יותר טוב.
סיפרו לנו שמאד אהבת בני אדם ומאד אהבת לשחק עם פעוטות שכמונו, ולשעשע אותם. נורא חבל שבגלל שאתה במקום אחר, לא תוכל לשחק גם איתנו, לחבק אותנו, לטייל איתנו, לעשות עלינו בייבי סיטר, לעזור לנו בכל מיני שאלות קשות, כי סיפרו לנו שהיית חכם כזה.
ועוד משהו, דוד רז. תדע לך שכרגע, אנחנו עוד לא בקטע של דיבור ממש. אין לנו צורך, כי יש לנו כיף חיים: משגיחים עלינו, מפנקים אותנו.
אבל בכל זאת אנחנו רוצים לספר לך משהו בסוד, רז. לפעמים נדמה לנו שאמא גל ואבא גיא צבי, ככה ברגעים מסוימים חושבים עליך, ושאתה מאד חסר להם. אבל הם לא ממש מראים לנו, וזה בטח עובר להם כי אנחנו נורא משמחים אותם ואת סבא יואב ואת סבתא אורה, ואת דודאור הגיבור ועוד הרבה אנשים. חבל שלא נוכל ממש לשמח גם אותך, כדי שגם אנחנו נראה מה הכוונה כשמספרים לנו, שהיה לך מין "חצי החיוך המרוח".
הכי חשוב שתדע, דוד רז, שאנחנו ילדים שמחים, במשפחות שלמרות הכל יודעות לשמוח, ושעוד יתרחבו ונוכל ביחד ללמוד עליך עוד ועוד.
אמרו לנו שהיום זה 5 שנים שהלכת למקום אחר. נורא היינו רוצים לומר לך, דוד רז: "תן חמש", ולטפוח כף יד לכף היד שלך, כמו שראינו במשפחה,
אבל לא הבנו למה טופחים פעמיים רצוף. זה בטח איזשהו סימן שקשור בך. מכייוון שנצטרך להסתפק רק בתמונות ובקול שלך, אז להתראות דוד רז,
וכאילו "תן חמש" לאחיינית שלך, נועם, ולאחיין שלך נחמן ישראל.


הביא לקריאה, סבא יואב
י"ז בחשוון תשס"ז (8.11.06)

מה שלומי, מה שלומך

רשימת מצאי

שלום ילד מלאך.
בשנה האחרונה, ידידים ומכרים, התענינו בשלומי ואיך אני ובני המשפחה מתמודדים, ו"אוי כבר ארבע שנים?", היא התגובה הנפוצה. לאט לאט מחלחלת המחשבה המפחידה, מה יגידו בעוד שנתיים? בעוד שמונה? ומי יגידו? והאם בכלל יגידו? זהו? אז היה פה רז ואיננו?
ביני ובינך, גם אתה יודע, שהלוויה, שונה מיום ה-30, ששונה מיום השנה הראשון, ששונה מיום השנה הרביעי, והרשימה רק מתארכת. האמת היא שאני באמת משתדל להיות מודע לעובדה שעולם כמנהגו נוהג, וקשה לצפות מהחברה הקרובה יותר וזו שפחות, שתשנה את סדרי העדיפויות שלה בגללך ובגללנו. אתה יודע כמה מעטים מודעים לעובדה, שלוח השנה העברי, אחת לארבע שנים, נופל על אותו יום בשבוע בדיוק? שרק מעטים יודעים שבליל שבת האחרון י"ז בחשוון, אנחנו לבדנו חזרנו לגרד בפצע הפעור שהתרחש בדיוק באותה שעה לפני ארבע שנים, והוא ימשיך ויחזור מן הסתם עוד ארבע שנים.
והיום, כאן ועכשיו, יום ראשון. אחיך הבכור שר לך ב"ילד לא מזדקן" "רז בח"י בחשוון", ובתוספת של ברי סחרוף "שוב חוזר הניגון". כמו אז.
איש חכם כבר אמר לפני, שלא פחות ממה שהיית, כואב לא פחות ואולי יותר, מה שכבר לא תהיה. ואני תוהה של מי ההחמצה גדולה יותר - שלך או שלנו? בוא נבדוק את רשימת המלאי חלקית.
אני מחמיץ אותך מסביר את המצב הבטחוני, או מחלץ אותי בשליפה מהסתבכות במחשב, או מחמיץ אותך מתווכח בלהט על הפועל ת"א.
אחיך הצעיר, אור מחמיץ אותך משיא לו עצה שהוא כל כך זקוק לה בצבא, עצה שרק אתה יכול לתרום לו. האח שבבר המצווה שלו הבטחת לו, שכשאתה תהיה בן 35, והוא יהיה בן 30 תמשיכו לריב ולעשות חיים.
או כאשר בשנה הזו, אמא ואני נהפוך לסבתא וסבא בעזרת השם, ברור שמישהי - מישהו, יפסידו דוד מדהים שידע לתקשר נפלא עם פעוטות. אני קורא בהתרגשות את מה שכתבו עליך מי שהכירו אותך, בצבא בנוער לנוער, ובהתרגשות לא פחות גדולה את מה שכתבו מי שלא הכירו אותך, כמו אותו צעיר שכתב לאתרז, כי אחרי מה שקרא עליך, החליט להתגייס דווקא לדוכיפת. מן מורשת קרב משונה שכזו.
אבל עכשו אתה הרי נמצא בכל מקום. עושה גם קריירה עולמית באוניברסיטה של החיים, בשרות צבא השמיים, אולי מתכונן להיות דוד מלאך, אבל אני כמו אבא אמיתי, מחמיץ אותך פשוט עושה חיים.

יואבירז
4 שנים
ח"י בחשוון תשס"ו

מנוחה שלימה, ילד

זה החל בשבת, לפני כשלוש שנים וחצי, מספר שעות לאחר שענן שחור עמוס בגשם של דמעות, ירד על הבית. אמך ואני נתבקשנו לאשר את נתיחת גופתך. השבנו חד משמעית שאנחנו מסכימים לדבר אחד בלבד: לתרומת עור אם זה עשוי להציל חיים. על זה חתמתי. למחרת, שעתיים לפני שהבאנו אותך לכאן, באנו לבית החולים "רמב"ם", כדי להיפרד ממך שלם ושליו. בחדר קטן, בתוך ארון, שכבת על גבך, ופניך הקרינו שלווה אמיתית עם חצי החיוך המרוח והמוכר כל כך. בתוך המעמד הבלתי נתפס, הבחינה אמך שפניך מכוסות איפור חום מאוד עדין, ולחשה לי: "אני חושבת שלקחו לו קרנית מהעין". אני זוכר שניסיתי להסיר את הסדין. ביקשתי לראות את גופך. מישהו לידי אמר: "אסור", ותפס לי את היד. לא יודע למה ויתרתי, אבל מאז כירסם בי הספק עד שהתבררה האמת כעבור למעלה משנה, ביום שבו התבשרנו ע"י נציג רשמי של צה"ל: "מצטער לבשר לכם שבנכם נמצא בין 104 חיילים שמגופם נלקחו רקמות ללא אישורכם". איזה "רקמות"? לאיזה צורך? מה גודלן? באיזו זכות? האם נקבל מסמך רשמי? עברו למעלה משנתיים מאז שהרגו אותך פעם שניה אך למעט דו"ח נתיחה יבש, עד היום לא קיבלתי מסמך רשמי שיענה לשאלות. חבל שבמכון לא קלטו, כי מה שהם לא זוכרים, המשפחה לא שוכחת. אני מרגיש שרימו אותי שלוש פעמים: בראשונה כשהתברר כי לחתימה שלנו אין ערך. בשניה, כששכבת על הברזל הקר באבו כביר, חסר אונים להגן על עצמך, ועל כבודך, ולא הייתי שם כדי להגן עליך. בשלישית, כאשר התברר כי מגופך נלקחו רקמות, חצי שנה! לאחר שועדת השופט סגלסון, פירסמה, שלקיחת רקמות באבו כביר ללא אישור המשפחות, הופסקה. חצי שנה!
אמרת שאתה חייב לתרום את הכי טוב למדינה, מתוך אמונה שכך צריך להיות. אבל התנהלות המערכת לימדה כמה המלים "אמונה" ו"אמון" קרובות ורחוקות. תרמת את כולך, ילד, מתוך "אמונה", אבל המערכת פגעה ב"אמון". חשתי אז בושה בצה"ל, שלא ידע להגן על כבוד חייליו המתים, ולא העמיד לדין את האחראים. כולי תפילה שזה לא מלמד על דרכו של צה"ל להגן על חייליו החיים.
לפני חמש שנים בדיוק, רז, חגגנו יחד את בר המצווה לאחיך הצעיר אור, ואתה חייל ותיק, שבוע בצבא. היום, יום הולדתך העשרים ושלושה, ואור ניצב כאן, חייל ותיק ממך, חודש בצבא. אור התעקש שלמרות הנסיבות, נאפשר לו לתרום כחייל קרבי. בלב לא קל, אך באמונה מלאה שהילד צריך לשרת במקום שהוא חושב שיוכל לתרום הכי הרבה, הסכמנו וחתמנו. אור התכוון לשרת ביחידה שונה משלך, אבל הגיע למחנה אדם, שם גם אתה התחלת. בסופו של דבר הוא בחר ללכת לקורס חובשים. לפני פחות משבועיים אור התחיל טירונות, והמחלקה שלו צורפה, במקרה או שלא, לפלוגה של.... נכון, דוכיפת. בשעות הלילה של יום הטירונות הראשון, אור התקשר אלי: "אבא, שמע סיפור מוזר", וסיפר לי, שקיבל, כמו כולם, שק שינה. כשפתח אותו, היה רשום עליו, במקרה או שלא, שם פרטי אחד בלבד...נכון, רז. באותו רגע הייתי בנהיגה, לבד ברכב, אז עצרתי בצד הדרך. כששאלתי אותו איך הרגיש עם המקרה המדהים, אור השיב: "אני לא 'שוקיסט' כמוך וכמו אמא. חשבתי קצת שזה מוזר והמשכתי". אז כדי לא לשבור לו את המילה, התאפקתי עד לסיום השיחה. אחר כך, בשולי הכביש נתתי לשוקיסט שבי לזרום מהעיניים, מתפלל מעומק לבי שזה סימן ממך שאתה כנראה שומר עליו. מאז נפרדת מאיתנו על פני האדמה, רז יקירי, נתקלנו בכל כך הרבה מקרים מדהימים, שמהם למדנו כי הכל משמים. אבל מה שעשו לך, לא היה משמיים ובודאי גם לא לשם שמיים ואילצו אותנו לעבור עוד נ.צ תלול במסע הארוך.
בימי ההולדת שלך, תמיד קיבלת מתנות, ששימחו אותך. נכון שביום ההולדת הזה, יהיה בלתי אפשרי, לראות אותך שמח ממה שהבאנו לך, אבל היום לפחות, החזרנו לך, את מה ששלך. מחבק את כולך, גם אם מישהו חשב שהוא לקח ממך חלקים. בתפילה, שלפחות מעכשו תהיה לך, מנוחה, לא רק נכונה אלא גם שלימה.
מתגעגע כל הזמן,
אבא.
ה' בניסן תשס"ה

כבר שלוש, רק שלוש

י"ז בחשוון תשס"ה, (1.11.04)
בתקופה האחרונה אני שומע לא אחת מין חצי אמירה, חצי שאלה:
"מה, כבר שלוש שנים?". ואני משיב: "לא, זה רק שלוש שנים". ומכאן ההחלטה להזכיר קמצוץ, מהדרך שבה הצטיירת בעיני אחרים, ילד איש:

,,,,,,,,,,,
"הייתי חייל של רז... אם מפקדים אחרים היו נדרשים להחלטות מי ילך למשימה, רז היה מביט בנו, ולבד היינו יודעים שצריך לבצע...
פשוט סמכנו עליו שהכל מתבצע בצורה הכי אמינה ושיוויונית, והאוירה היתה טובה תמיד... דרכו, אותה הנחיל לחייליו, היתה כה חזקה,
וזאת בתקופה הקצרה יחסית שבה הכרנוהו כמפקד, במהלך המסלול. השפעה זו העניקה לרז דימוי של סופה-סערה, מהסיבה הפשוטה,
שרק סופה-סערה משאירה חותם כה חזק בתקופה קצרה יחסית..."

סג"מ אורן עמר, מקרית שמונה:

,,,,,,,,,,,,
"פגשתי את רז בפעם הראשונה בקורס מ"כים...יצא לי לדבר איתו
כמה פעמים, שיחות חולין... משיחות אלו, אתה מבין מי הבן-אדם שעומד מולך. אדם ישר, צנוע, פשוט, שמספיק לדבר איתו 2 דקות בשביל להבין שטוב הלב אצלו, זה בסיס למעשים. אדם חכם, חברותי, מצטיין- לא רק בקורס אלא בחיים... רז לא היה פרטי, רז היה כללי, היה אכפת לו מהכלל, מהסובב אותו, ולא מעצמו. אם רוצים או לא, התכונות האלו הן מיוחדות, ונוסף לכך, הן גם מקרינות על הסביבה... אני נמצא עכשו בקורס קצינים, ומנסה לאמץ חלק מהתכונות של רז,
בידיעה שאם אצליח, אהיה אדם טוב יותר, קצין טוב יותר...
אני יכול להגיד בלי שום היסוס, שהיתה לי זכות- אני הכרתי את רז..."

אלישי אדרעי, גדוד 12 גולני, מצפה נטופה

,,,,,,,,,,,
"ריבונו של עולם"
לפני שלוש שנים וחצי ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשס"א, שודרה בגל"צ, תכנית מיוחדת שבה הושמעו שירים שמילותיהם נכתבו ע"י נופלים, הולחנו במיוחד ע"י אמנים מוכרים. רז היה אז בקורס מ"כים וביקש מאחיו הצעיר אור, "תוריד לי את השיר הזה עם השופרות". אור לא כל כך הבין אז,
במה מדובר, אבל כחודשיים אחרי שספגנו אגרוף במפתח הלב, ניגש אלי אור בהתרגשות עם תקליטו החדש של הזמר הנערץ על רז, ברי סחרוף, "האחר" שמו, עטוף באריזה אדומה, אלא מה. בתקליט גילה אור את "השיר ההוא", שרז כל כך חיפש: "ריבונו של עולם". מילותיו נכתבו ע"י בארי חזק חלל מלחמת יום הכיפורים, וכאשר הקשבנו להן הבנו שהבחירה של רז אולי לא היתה מקרית. אולי קיבלנו סימן, מ"ריבונו של עולם".

אבא