15 שנים עם רז - אבל אחרת

15 שנים לנפילתך!

איזו מטפורה תמחיש  15 שנים של געגועים?

איך מעצבים צורה, מימד, עוצמה, ל – 15 שנים בלי ילד?

מעמידה בדמיוני ילד בכיתה א',

מציבה לידו בוגר י"ב –

מה ההבדל ביניהם?

אבל זה רק 12 שנים של הבדל.....

אז אני מוסיפה שלוש שנות חיים ומעמידה בדמיוני

 ליד הילדון מ - א' חייל שהשתחרר.

ומיד מפלחת דקירה: אתה לא סיימת צבא.

לא השתחררת!

תישאר תמיד חייל.

ומה קורה לי, אם שכולה, במשך 15 שנה?

15 שנים שאני מגדלת בתוכי ילד מת,

אז מה גדל בי בשנים אלו?

גדל בי המקום להרגיש את הדברים היפים שבחיים.

על חשבון מה?

מה הצטמצם?

האם אתה הצטמצמת בתוכי?

הרי אני מגדלת אותך בי.

גדל בי הפחד לשכוח דברים שקשורים בך,

גדל בי הפחד שאת מתכווץ בי.

אז אני מתרגלת את הזיכרון,

משחזרת מה עולה בי מילדותך.

תמונה ראשונה: אתה בן שנתיים.

זוכרת את עצמי יושבת ליד מיטתך לילות שלמים אחרי שגלעד נהרג באפריקה. הוא היה בגילך.

לילה לילה יושבת ומלטפת, מחזיקה אותך חזק.

מסתבר שלא החזקתי מספיק חזק.

נזכרת בעוד תמונה שלך. אתה בן חמש או שש. נסענו לטייל. יצאנו מהבית אחרי ארוחת צהריים, הגענו לדליית אל כרמל, ואתה לועס בפיך משהו.... תהיתי מה זה. הסתבר שהחזקת בפה חתיכת בשר מהצלי. לא העזת להשליך לפח, אז לעסת ולעסת וזה לא נלעס.

ואתה פשוט החזקת את זה בצייתנות וזרקת איזו בדיחה אופיינית לך.

תמונת ילדות נוספת: מגפת האיידס פורצת. הציבור מבוהל. אתה נענה לגחמותיי ומוכן להתחפש בפורים לקונדום. איזה ילד נוסף בכיתה ו' יהיה מוכן להתחפש לכזה דבר?

רק ילד עם הומור בריא כזה.

תמונה אחרת: מתקן אדם. טירונות. יום הורים. אני חוזרת לאוהל מהכינוס שעשה מפקד המתקן. אני חוזרת לאוהל, מתיישבת לידך  ואומרת: " הי, ילד, שכחתי לעשות לך הכנה מנטלית לצבא. אל תתייחס לסגנון הדיבור של המפקדים באופן אישי...." ואתה מיהרת לקטוע אותי : "אימא, ממש לא צריך את זה. את לא מבינה, היחס כאן נהדר, מדברים אלינו יפה ובכבוד, אימא, הכול טוב כאן". גם על הטבח הרעפת שבחים, ובהמשך שיבחת את הטבח בבית-אל, ולא הצטרכת כלום, אולי הצטרכת דבר אחד: לא להדאיג אותי.

ובדברים שהיו לך חשובים באמת ידעת בשכל ובתבונה לעשות את רצונך ולעמוד על שלך בלי שארגיש בכלל.

15 שנים, ילד רז שלי, כל כך הרבה זמן בלעדיך

והזמן כאילו מכֻווץ בזכות השיחות שלי איתך,

במובנים רבים הוא נשאר כמו בהתחלה:

אימא וילד ונאומים של אימא, ומפעם לפעם משפט של ילד, משפט של ילד מת.

חוזרת ואומרת בתוכי: ילד מת

מרגישה כל אות נופלת בתהודה עצומה בתוך הלב ומרעידה אותו.

מת!

וכאן, לידך, אתה חי!

מונה 15 שנים לנפילתך

הכול בעולמנו "תקופתי" – לימודים, עבודה, חוגים, רק קשר הורים-ילדים קבוע, וגם הוא משתנה עם העיתים, כשהם גדלים, בונים קן משלהם, מתרחקים...

במשך 15 שנים כל כך הרבה דברים מתחילים ומסתיימים, מתחילים ומשתנים.

רק הקשר ביני לבינך, ילד רז שלי, נשאר קבוע: "קשר-אין" כשאני בכוח, במאמצים בונה אותו כ"יש קשר", אבל ביני לבינך, כשאף אחד לא ישמע, אתה ממש איננו – אינך בין החברים שלי בפייסבוק, אינך בקבוצת הווטס אפ המשפחתית, אינך בתמונות,

ואם תגיע לרגע – לא תכיר את העולם.

חמש עשרה שנים שמתמלאות באין סוף דברים שאינך מכיר, ילד רז שלי,

אם תבוא – לא תכיר את השפה,

לא תדע את קוד הכניסה לבניין שלנו,

כבר לא יהיה לך צורך במשיבון בפלאפון,

תצטרך ללמוד מה זה פייסבוק ווטס אפ ווייז,

להצטרף לקבוצות, להגיב לפוסטים,

לצייץ בטוויטר,

זה לא רק אחיינים שאינך מכיר,

זה עולם שלם שאתה אינך שייך אליו

ויהיה לך זר.

אני תוהה מה עוד לא תכיר,

אינך מכיר אותי בלי הצמה,

וחמש עשרה שנים שחלפו שינו דברים רבים

ואותות הזמן מן הסתם

ניכרים גם בי היטב,

אבל אותי תזהה מיד

הלב שלי יצעק אליך כל כך חזק

שלא תוכל לפספס,

תגיע מיד

וזרם הדמעות שלי ירטיב את כולך

ואני אחזיק אותך חזק ביד,

אשמור שלא תיעלם לי שנית.

15 שנים לנפילתך, ילד חסר שלי,

כל כך קשה לחיות עם געגוע אין סופי.

"שרק אמצא כוחות להתגבר 
שרק אמצא מילים בתוך האלם 
המון מילים רוצות להאמר 
וכל מילה בתוך דמעה נמהלת" (אריק איינשטיין). 

14 שנים איתך - אבל אחרת

ילד רז שלי,

מגיעה אליך יום לפני האזכרה שלך.

מחר האזכרה. יום שישי. כמו אז.

14 שנים חלפו  מאז אותו יום שישי!

זה המון זמן, ילד  שלי,

במובנים מסוימים יש לי תחושה שהזמן לא עבר.

הוא לא עבר אצלך!

אינני יודעת את דמותך

בחלוף יד שנים!

יד הימים לא ציירה לי

את דמותך העכשווית,

שֵׂערך, בתמונת-ליבי, לא התחיל להיות שזור

בפסים לבנים,

גם לא נוספו לך קימטוטים,

גופך לא התמלֵא,

נשארת דק ורזה וחייל!

ילד של אימא!

14 שנים – יד הזמן מאפשרת לי להושיט את ידי ולהתיידד עם אֵינוּתך, ומשהו בתוכי רוצה לצעוק: "די! אני רוצה לראות את הילד שלי, לחבק, לגעת, להתווכח, להתרגז, להכין לו מאכלים שאהב. די! אין לי כוח לאין!"

הזמן כל כך משנה את הקשר בינינו.

משאיר את האחריות לקיומו כמעט רק לי....

אתה אינך מופיע מיוזמתך בעולמי,

אפילו לא בחלום.

ואולי אתה כן יוזם -

בחיבוק שמגיע אלי ממעיין הרטמן בימים קשים של פיגועים?

או בהודעת ווטס-אפ מדודי רחמים?

ואולי ב"עוד חוזר הניגון" כשאני פותחת במקרה את הרדיו?

ורק אני לא יודעת שזה אתה?

אולי כי אני כל כך רוצה אותך בצורה שונה,

רוצה מגע ממשי.

עסוקה כל הזמן בבדיקה: כמה יש וכמה נעלם ממך?

והדברים שנעלמים-מתפוגגים מאיימים עלי.

יושבת לידך ועושה שוב ספירת מלאי של סוף שנה,

אצלי סוף שנה ותחילת שנה חדשה זה בי"ז במרחשוון.

מה נשאר בארגז זיכרונות-רז שלי?

קולך!

"שלום, הגעתם לתא הקולי של רז, אין באפשרותי לענות עכשיו..."

נשארו בארגז שלי גם ברי סחרוף ולהקת "כוורת"

אבל איזו להקה לועזית אהבת?

בהתחלה חשבתי שאני יודעת עליך המון,

היום אני מרגישה שאיני יודעת די.

פתאום נזכרתי בדברים מה"שבעה". רולי, איש השטח מהשב"כ בא לנחם. קראו לאבא ולי לרדת אליו למטה. לשבת איתו בצד.

אני זוכרת שהייתי-לא הייתי איתו, אבל מאד זוכרת את דבריו האחרונים.

היה לו חשוב לבוא, העריך אותך. סיפר איך יצא לפעולה איתך ועם עוד מספר חיילים שפיקדת עליהם. אחד החיילים יצא עם פלאפון. אינני זוכרת אם סיפר שהפלאפון צלצל או שבמקרה גילית זאת, אבל הוא זכר איך התפעל מגישתך לחייל. אמר שלא צעקת, לא הענשת. ניגשת בשקט ושאלת אותו מה היה קורה אילו בגלל הטלפון היו מגלים אתכם, והפעולה הייתה... לא זוכרת מה היה קורה עם הפעולה...

לפני כמה שנים פינטו ביקש ממני שאדבר בפני חיילי "דוכיפת" שאמורים לצאת לקורס מ"כים.

רצה שאספר עליך כמנהיג.

עכשיו, כשאני יושבת לידך, ברור לי שהמילה הראשונה שמאפיינת אותך איננה מנהיגות אלא חינוך.

אבל איש החינוך שהיית יצר אותך מנהיג.

לא היית איש של נאומים חוצבי להבה אלא אדם מקשיב, מאזין ואומר בנחת את דבריך.

יושבת ובודקת מה עוד נשאר בארגז הזיכרונות:

אתגר קרת ו"צינורות", ו"אזורי המשגה שלך"

ומה עוד אהבת לקרוא?

פעולות והדרכה ו"נוער לנוער" אהבת,

וחצילים ושניצלונים בשומשום ותפוחי אדמה בשמנת מתוקה,

ומה עוד?

איזו גלידה אהבת? באיזה טעם?

אהבת את סיינפלד, אני יודעת,

קמת לפנות בוקר לצפות בחי בפרק האחרון שמשודר,

מה עוד אהבת לראות?

ואיך שכחתי את הפועל תל אביב בכדורגל?

אהבת לעזור, לייעץ –

אהבת?

לא יודעת, אבל יודעת שעשית את זה הרבה ועם כל הלב.

וטלי....

לפעמים אני מרגישה שנשאר לי רק סילואט שלך,

וכל תוכך – חלול.

ואני יושבת עכשיו לידך

וממלאת אותך מחדש במי שהיית באמת,

לא רז של הזיכרונות הסלקטיביים שלי.

רוצה לקחת כובע, לפשוט יד מול כל הנוכחים באזכרז

להתחנן: "הכניסו מהזיכרונות שלכם על רז,

תמלאו לי מחדש מי היה הילד שלי,

שיהיה מלא,

מלא בכל אהבותיו והעדפותיו ובחירותיו,

שיהיה מלא,

שלא יהיה לי ילד חלל!"

מחסן של תמונות, קולות, חוויות,

דברים שאהבת,

דברים שאמרת,

דברים שעשית.

בלי גרנדיוזיות, פשטות, בצניעות.... במידה,

כל הדברים שאתה מנסה ללמד אותי במשך 14 שנה!

י"ד שנים אתה איתנו – אבל אחרת,

ועדיין יש לי כל כך הרבה מה לחקור, להשלים, ללמוד.

14 שנים, היום אני מאד עם "יש רז" או ליתר דיוק: "מה יש לי היום ממך, רז שלי"

לא עם ה"אין" אלא עם ה"יש" שלך

"יש" אחר.

30.10.15

י"ז במרחשוון תשע"ו

שלוש שנים עם רז - אבל אחרת

13 שנים

מציינת בר מצווה לנפילתך,

ביום החגיגה שלך אתה עלית לתורה,

ופתאום אני מוצאת עצמי היום שמה לב לפרשת השבוע,

 מספרים בה על העקידה.

ויודעת: אלי האיל לא הגיע.

אני זו שעומדת בניסיון.

לא ניסיון של אמונה אלא חיים מלאים של אם שכולה.

וכמו שקוראים בתורה מידי שנה בשנה,

כך גם אני משחזרת כל פעם דקות, רגעים, אירועים, שלי איתך.

משחזרת בתוכי את היום שלפני נפילתך, לא זוכרת מה עשיתי באותו בוקר, מן הסתם לימדתי,

זוכרת שבערב זו הייתה שיחתנו האחרונה,

ניסיתי להבין מדוע אתה יוצא ביום ראשון ולא לסופ"ש. חשבתי שזה סוג של עונש, שאתה לא בסדר בצבא.

צריכה להכות על חטא שלא מספיק סמכתי עליך.

13 שנים וכל כך הרבה למדתי מאז,

אז הרגע למדתי שזו פשוט בושה מצידי שלא סמכתי עליך.

ולמדתי מה זו יחידה קרבית, ומה המבנה שלה, ואיך מתנהלות התורנויות, ולמדתי עוד ועוד מי היה רז שלי: אדם מאד אחראי, שיודע לעשות לעצמו סדר מתי צריך להתאמץ ומתי אפשר לחפף, אדם שאפשר לסמוך עליו, ופתאום זה לא רק רז השנון, המבריק, היודע-כל, התומך. אתה מתרחב בתוך הבנתי את מי שהיית.

ואולי כל זה כבר היה בתוכי ונאמר כבר ופשוט נעלם לי?

מגיעה אליך ביום גשום, מכירה את התנהלות העננים היום: מגיעים, ממטירים, חולפים. עומדת מתחת לסככה, מהרהרת עד כמה המשחק הזה של הגשם ושלי – לא נכנעת, לא בורחת ממנו, יודעת שהוא יחלוף – עד כמה זה משקף את הקשר שלי עם "אין-רז" – מחפשת את המילה המדויקת – לא השכול, לא העצב, לא האבל, ה"אין-רז". בעבר ברחתי מהגשם (באותם ימים כשהגיע כשהייתי כאן, איתך), היום אני נשארת, מכירה כבר את הדינמיקה, בודקת את השמיים עד כמה הם אפורים.

השמיים מסמלים אותי: המון אפור בתוכי, אפור חזק, אפילו כתמים שחורים, אבל כמו ענני הגשם, זה אפור-שחור שמצמיח, שמרווה משהו בתוכי שיוצא אחר כך בצורה משופרת. ובין האפור והשחור יש עננים לבנים ותכלת שמיים ושמש, ממש כמו תוכי, היום אני לא בור שחור, היום אני שמיים מאד מגוונים ועשירים. יודעת שהעננים השחורים יורידו ים של דמעות,

אך גם יצמיחו ברכה.

השמש הפציעה, הענן חלף, כך גם העצב והאור שבחיי. משחקים מחבואים.

13 שנים לנפילתך,

מודעת היום לכוח הבחירה

בוחרת להיות איתך ימים שלמים,

לא ממהרת לִפְנוֹת למחוזות אפשריים:

איתך, עם המון "אין" ממך,

איתך, עם הרצון לגעת ממש בך,

איתך, עומד מולי בחיוך מבוייש,

איתך, דואג לי כשאתה לא תהיה ליידי לעזור לי,

איתך, עם חיבוק מלא מבוכה,

איתך, עם הענווה והצניעות שבך.

כל כך רוצה ולא יכולה.

נכנסת לרגע לממלכת ה"אסור", ממלכת "הייתי רוצה",

בוחרת להיות בעצבות.

13 שנים

מרשה לעצמי לגעת עמוק בתוך נשמתי,

להרגיש את החלל, את הרִיק,

להיות עם האין-ילד שלי.

שלוש עשרה שנים עם רז - אבל אחרת

13 שנים

מציינת בר מצווה לנפילתך,

ביום החגיגה שלך אתה עלית לתורה,

ופתאום אני מוצאת עצמי היום שמה לב לפרשת השבוע,

 מספרים בה על העקידה.

ויודעת: אלי האיל לא הגיע.

אני זו שעומדת בניסיון.

לא ניסיון של אמונה אלא חיים מלאים של אם שכולה.

וכמו שקוראים בתורה מידי שנה בשנה,

כך גם אני משחזרת כל פעם דקות, רגעים, אירועים, שלי איתך.

משחזרת בתוכי את היום שלפני נפילתך, לא זוכרת מה עשיתי באותו בוקר, מן הסתם לימדתי,

זוכרת שבערב זו הייתה שיחתנו האחרונה,

ניסיתי להבין מדוע אתה יוצא ביום ראשון ולא לסופ"ש. חשבתי שזה סוג של עונש, שאתה לא בסדר בצבא.

צריכה להכות על חטא שלא מספיק סמכתי עליך.

13 שנים וכל כך הרבה למדתי מאז,

אז הרגע למדתי שזו פשוט בושה מצידי שלא סמכתי עליך.

ולמדתי מה זו יחידה קרבית, ומה המבנה שלה, ואיך מתנהלות התורנויות, ולמדתי עוד ועוד מי היה רז שלי: אדם מאד אחראי, שיודע לעשות לעצמו סדר מתי צריך להתאמץ ומתי אפשר לחפף, אדם שאפשר לסמוך עליו, ופתאום זה לא רק רז השנון, המבריק, היודע-כל, התומך. אתה מתרחב בתוך הבנתי את מי שהיית.

ואולי כל זה כבר היה בתוכי ונאמר כבר ופשוט נעלם לי?

מגיעה אליך ביום גשום, מכירה את התנהלות העננים היום: מגיעים, ממטירים, חולפים. עומדת מתחת לסככה, מהרהרת עד כמה המשחק הזה של הגשם ושלי – לא נכנעת, לא בורחת ממנו, יודעת שהוא יחלוף – עד כמה זה משקף את הקשר שלי עם "אין-רז" – מחפשת את המילה המדויקת – לא השכול, לא העצב, לא האבל, ה"אין-רז". בעבר ברחתי מהגשם (באותם ימים כשהגיע כשהייתי כאן, איתך), היום אני נשארת, מכירה כבר את הדינמיקה, בודקת את השמיים עד כמה הם אפורים.

השמיים מסמלים אותי: המון אפור בתוכי, אפור חזק, אפילו כתמים שחורים, אבל כמו ענני הגשם, זה אפור-שחור שמצמיח, שמרווה משהו בתוכי שיוצא אחר כך בצורה משופרת. ובין האפור והשחור יש עננים לבנים ותכלת שמיים ושמש, ממש כמו תוכי, היום אני לא בור שחור, היום אני שמיים מאד מגוונים ועשירים. יודעת שהעננים השחורים יורידו ים של דמעות,

אך גם יצמיחו ברכה.

השמש הפציעה, הענן חלף, כך גם העצב והאור שבחיי. משחקים מחבואים.

13 שנים לנפילתך,

מודעת היום לכוח הבחירה

בוחרת להיות איתך ימים שלמים,

לא ממהרת לִפְנוֹת למחוזות אפשריים:

איתך, עם המון "אין" ממך,

איתך, עם הרצון לגעת ממש בך,

איתך, עומד מולי בחיוך מבוייש,

איתך, דואג לי כשאתה לא תהיה ליידי לעזור לי,

איתך, עם חיבוק מלא מבוכה,

איתך, עם הענווה והצניעות שבך.

כל כך רוצה ולא יכולה.

נכנסת לרגע לממלכת ה"אסור", ממלכת "הייתי רוצה",

בוחרת להיות בעצבות.

13 שנים

מרשה לעצמי לגעת עמוק בתוך נשמתי,

להרגיש את החלל, את הרִיק,

להיות עם האין-ילד שלי.

י"ז במרחשוון תשע"ה 10.11.14

שתים עשרה שנים עם רז אבל אחרת

י"ז במרחשוון תשע"ד 21.10.2013

שתיים עשרה שנים מאז נפילתך.

עשר שנים הייתי כמעט בלעדיך,

שנתיים אני איתך, אבל אחרת.

מה משמעותם של השנים בחיי אם שכולה?

לאט לאט זזה, ופתאום אני במקום מעט שונה.

בהתחלה לא זוכרת היכן הייתי בשנים הראשונות

ופתאום מבינה שהרפיתי

וכרגיל עוסקת בעצמי, האם יש משהו לעסוק בך?

עוסקת במה השכול עשה לי.

איזו צורה ודמות יש לשכול שלי.

צורה של חרדה.

כבר סיפרתי שהגעתי לשלב בו אני פוחדת שלא אזכור,

ואם לא אזכור –  מה יקרה?

אז מה בעצם נשאר ממך?

שֵם? מצבה? הרי המים מתחתיה השמידו כמעט הכול.

אז מתגעגעים כל הזמן אל משהו שיכול היה להיות והוא איננו.

אבל גם לא היה.

אז איך מתגעגעים לאין?

איך מתגעגעים למשהו שלא קיים, אבל גם לא היה קיים?

ויש כל כך הרבה פנטזיות שהתנפצו,

כמיהות,

תהיות,

וקנאה.... הוי הקנאה! היא כל כך נוכחת.

קנאה בהורים שיש להם הרבה ילדים,

קנאה בחברים שלך שהפכו להורים,

קנאה בכאלה שיש להם המון נכדים,

קנאה בכאלה שבשולחן החג אף אחד אינו חסר.

האם זה צבע השכול? קנאה?

אצלי השכול איננו עננה שחורה

שנוסעת איתי ממקום למקום.

השכול שלי הוא צבע מיוחד

שצובע את כל מחשבותיי,

תמונותיי, עברי,

בגוון חדש, אחר,

ממציאה צֶבַע חדש:

צבע שכול.

יש לי באחת הכיתות תלמיד בשם רז. פטפטן. אני מתחננת לפניו שלא יפטפט כדי שלא אצטרך לומר לו: "רז! רז!" בריש גרונית בולטת. ובכיתה אחרת תלמיד שלא מצליח להתעורר בבוקר, נזכרת בכל פעם מחדש כמה קשה היה להעיר אותך. נזכרת... מספרת... מרפרפת... עוברת מהר לסדר היום. כן, אתה איתי, המון איתי, כמעט כל יום שואלים אותי על תכשיטי רז שלי. לומדת להגיד: "לכל אחד יש רז משלו". לפעמים מוסיפה: "זה הילד שלי". ושותקת.

אז איך אוכל לומר שאתה לא איתי?

איך אני יכולה לחשוש שאני שוכחת?

אתה כל כך איתי, אבל בטיפות קטנות, רק כמו שבאר בטני יכולה להכיל. ולא חלילה בטיפות שחורות, אלא בסגולות, בטורקיז, בשפע צבעים.

השכול איננו עצב.

השכול איננו יגון.

השכול הוא מהות אחרת שלי. מהות שונה ממה שהייתי לפני נפילתך.

שנה אחת עשרה עם רז אבל אחרת

י"ז במרחשוון תשע"ב

2.11.2012

באמצע חיי יותר או פחות 
נעצר העולם, רעדו הטפחות 
קרסה הבמה עליה חייתי, 
ובניתי במה חדשה, שונה,

ונתתי לך בה מקום של כבוד,

נוכחות מיטיבה

גם אם גופך חסר.

ילד רז שלי,

פסעתי לעברך על השביל, חשבתי שאומר לך: "תזיז יותר את הרגליים", ואח"כ חשבתי לומר לך: "וואו, כמה שהרגליים שלך נהיו רזות". לשבריר שנייה צחקתי מהבדיחה, ואז חשבתי בליבי: כמה הייתי רוצה לספר לך אותה. יודעת שתצחק יחד איתי.

ואז... עלו הדמעות.

ההומור שלך חסר לי, השנינות, האמירות הנאמרות בנונשלאנטיות.

והדמעות יושבות בתוך העין, לא ממש יורדות, יוצרות אגם בעין.

התיישבתי והתחלתי לחזק את הכיתוב על אבן רז. עוברת על האותיות: "ילד של "הכול בסדר" "הכול נפלא".  בתוך עולם הגעגועים שלי כמעט שכחתי את הנינוחות שלך וראיית הטוב.

אחת עשרה שנים חלפו.

מה משמעות המספר?

מה עושות השנים למערכת היחסים שלי ושלך?

את מה הן מחזקות?

את מה משכיחות?

היכן יושבים הפחדים שלי

ומהי העבודה?

אחת עשרה שנים בהם אתה חי בשיח המילים שלי. מדברת אליך בכתיבה. לרגע עוצרת, מנסה לדמיין אם אני זוכרת את קולך, את עמידתך. כן, בסדר, זה עדיין חי בתוכי, אני יכולה להירגע, אבל את ריח האפטרשייב שלך אינני מריחה בסביבתי.

השכחתי?

נדמה לי שעכשיו זה שלב הבדיקות ו... החששות. החשש הגדול ביותר: שמא אתרגל לכך שאינך פיזית בעולמי.

מה זה אומר להתרגל?

האם לא אתרגש כשאשמע את ברי סחרוף והלב לא יגביר פתאום את עוצמת דפיקותיו?

האם לא אחשוב כל פעם מחדש כמה מפסידים הנכדים שלי שהם לא מכירים אותך? שאינך משחק איתם? אוהב אותם?

האם אפסיק אי פעם לעשות חשבונות של רווח והפסד – כמה נכדים היו יכולים להיות לי עכשיו? איך היו מתנהלים חיינו כמשפחה? מה היה הביחד שלנו?

זה כבר לא רק אתה ואני, זה אתה בתוך המשפחה.

האם יעבור 27 באוקטובר בלי שאחשוב בתוכי שזו הייתה הפעם האחרונה  שאבא ראה אותך?

אז מה הפחד הגדול בלהתרגל שאתה איננו?

האם הלב לא מתכווץ לי כשאני עוצמת עיניים ומקבלת ממך חיבוק דמיוני עם טפיחת מבוכה על כתפי?

האם לא רציתי לשאול ילד בביה"ס לשמו רק כי הוא הזכיר לי אותך בילדותך? האם לא נעצתי בו עיניים ולא שבעתי מלהסתכל?

אינני זקוקה ליום השנה כדי לבצע בדיקה או לספר מה קורה לי. אני עושה זאת כל השנה, ובכל זאת – בסיום שנה עושים מאזן שנתי: מה קרה לנו בשנה האחרונה?

ליתר דיוק: מה קרה בעולמי שנארג בדמותך הנוכחת-חסרה?

התמונה הראשונה שעידן גבע שלח לי מחזיק את בנו שנולד פתחה אצלי סכר של דמעות.

מסתבר, שהשאלה שאני צריכה לשאול זה לא מה משמעות של אחת עשרה שנים אלא מה ההבדל בין ילד-חייל בן 19 ו – 7 חודשים לגבר בעל משפחה בן שלושים!

לאן מקדמות השנים אנשים אחרים, ואיפה נעצר עולמך?

דותן שהיה מ"פ צעיר בן 24 כבר מג"ד ואבא לשניים.

גם חבריך מ"נוער לנוער" אבות, או אבות בדרך, וגם החברים מ"דוכיפת" הורים לשניים שלושה ילדים.

ואתה? רווק עוד לא בן 20.

ושוב בחירות בפתח – ואין לי את מי לנסות לשכנע בלהט להצביע למי שאני מאמינה. זוכרת את ההתנגחויות שלנו שהיו מלאות צחוק ומעין משחק כי לך עוד לא הייתה זכות בחירה.

אני נעצרת לחשוב – זכית בחייך הקצרים לממש את זכות הבחירה לכנסת? אינני זוכרת!

הנה, זו משמעות אחת עשרה שנים: אני שוכחת פרטים שקשורים בך.  חבריך ודאי ימהרו לעדכן אותי.

ילד רז, רזוליק, כבר שבועיים המילה רזוליק לא עוזבת אותי. זו הנוכחות של סבתא בעולמי. רק היא מצאה לך שם חיבה. אצלי היית: רז! רז!! עם ר' מתגלגלת. אצלה: רזוליק.

כבר אין מי שיקרא לך בשם חיבה.

אחת עשרה שנים.

רוצה כל כך לחבק אותך, חיבוק כמו שאני נותנת לאור.

רוצה לראות אותך מסתכל עליו בפליאה ובהערכה.

רוצה לראות את שניכם מתנגחים בהומור ובאהבה.

רואה עד כמה אתה חסר לאחיך. עד כמה אתה חלק ממשי וקיים בעולמם. היית גאה בהם! אני כמעט שיכולה לשמוע אותך עושה בהתלהבות צנועה: "פסססס. באמת? " ומוסיף: "אתם ממש לא צריכים"

נכון, הם לא צריכים, אבל הם רוצים ואוהבים ומגעגעים.

ואני?

אחכה...

"שתחזור אלי בחלום

והאור שוב יזרח בעיניים...

אז אלחש בשמך ואחבק את גופך

ואלמד להסתפק במועט.