ילד רז שלי,
מגיעה אליך יום לפני האזכרה שלך.
מחר האזכרה. יום שישי. כמו אז.
14 שנים חלפו מאז אותו יום שישי!
זה המון זמן, ילד שלי,
במובנים מסוימים יש לי תחושה שהזמן לא
עבר.
הוא לא עבר אצלך!
אינני יודעת את דמותך
בחלוף יד שנים!
יד הימים לא ציירה לי
את דמותך העכשווית,
שֵׂערך, בתמונת-ליבי, לא התחיל להיות שזור
בפסים לבנים,
גם לא נוספו לך קימטוטים,
גופך לא התמלֵא,
נשארת דק ורזה וחייל!
ילד של אימא!
14 שנים – יד הזמן מאפשרת לי להושיט את
ידי ולהתיידד עם אֵינוּתך, ומשהו בתוכי רוצה לצעוק: "די! אני רוצה לראות את
הילד שלי, לחבק, לגעת, להתווכח, להתרגז, להכין לו מאכלים שאהב. די! אין לי כוח
לאין!"
הזמן כל כך משנה את הקשר בינינו.
משאיר את האחריות לקיומו כמעט רק לי....
אתה אינך מופיע מיוזמתך בעולמי,
אפילו לא בחלום.
ואולי אתה כן יוזם -
בחיבוק שמגיע אלי ממעיין הרטמן בימים קשים
של פיגועים?
או בהודעת ווטס-אפ מדודי רחמים?
ואולי ב"עוד חוזר הניגון" כשאני
פותחת במקרה את הרדיו?
ורק אני לא יודעת שזה אתה?
אולי כי אני כל כך רוצה אותך בצורה שונה,
רוצה מגע ממשי.
עסוקה כל הזמן בבדיקה: כמה יש וכמה נעלם
ממך?
והדברים שנעלמים-מתפוגגים מאיימים עלי.
יושבת לידך ועושה שוב ספירת מלאי של סוף
שנה,
אצלי סוף שנה ותחילת שנה חדשה זה
בי"ז במרחשוון.
מה נשאר בארגז זיכרונות-רז שלי?
קולך!
"שלום, הגעתם לתא הקולי של רז, אין
באפשרותי לענות עכשיו..."
נשארו בארגז שלי גם ברי סחרוף ולהקת
"כוורת"
אבל איזו להקה לועזית אהבת?
בהתחלה חשבתי שאני יודעת עליך המון,
היום אני מרגישה שאיני יודעת די.
פתאום נזכרתי בדברים מה"שבעה".
רולי, איש השטח מהשב"כ בא לנחם. קראו לאבא ולי לרדת אליו למטה. לשבת איתו
בצד.
אני זוכרת שהייתי-לא הייתי איתו, אבל מאד
זוכרת את דבריו האחרונים.
היה לו חשוב לבוא, העריך אותך. סיפר איך
יצא לפעולה איתך ועם עוד מספר חיילים שפיקדת עליהם. אחד החיילים יצא עם פלאפון.
אינני זוכרת אם סיפר שהפלאפון צלצל או שבמקרה גילית זאת, אבל הוא זכר איך התפעל
מגישתך לחייל. אמר שלא צעקת, לא הענשת. ניגשת בשקט ושאלת אותו מה היה קורה אילו
בגלל הטלפון היו מגלים אתכם, והפעולה הייתה... לא זוכרת מה היה קורה עם הפעולה...
לפני כמה שנים פינטו ביקש ממני שאדבר בפני
חיילי "דוכיפת" שאמורים לצאת לקורס מ"כים.
רצה שאספר עליך כמנהיג.
עכשיו, כשאני יושבת לידך, ברור לי שהמילה
הראשונה שמאפיינת אותך איננה מנהיגות אלא חינוך.
אבל איש החינוך שהיית יצר אותך מנהיג.
לא היית איש של נאומים חוצבי להבה אלא אדם
מקשיב, מאזין ואומר בנחת את דבריך.
יושבת ובודקת מה עוד נשאר בארגז הזיכרונות:
אתגר קרת ו"צינורות", ו"אזורי
המשגה שלך"
ומה עוד אהבת לקרוא?
פעולות והדרכה ו"נוער לנוער"
אהבת,
וחצילים ושניצלונים בשומשום ותפוחי אדמה
בשמנת מתוקה,
ומה עוד?
איזו גלידה אהבת? באיזה טעם?
אהבת את סיינפלד, אני יודעת,
קמת לפנות בוקר לצפות בחי בפרק האחרון
שמשודר,
מה עוד אהבת לראות?
ואיך שכחתי את הפועל תל אביב בכדורגל?
אהבת לעזור, לייעץ –
אהבת?
לא יודעת, אבל יודעת שעשית את זה הרבה ועם
כל הלב.
וטלי....
לפעמים אני מרגישה שנשאר לי רק סילואט
שלך,
וכל תוכך – חלול.
ואני יושבת עכשיו לידך
וממלאת אותך מחדש במי שהיית באמת,
לא רז של הזיכרונות הסלקטיביים שלי.
רוצה לקחת כובע, לפשוט יד מול כל הנוכחים
באזכרז
להתחנן: "הכניסו מהזיכרונות שלכם על
רז,
תמלאו לי מחדש מי היה הילד שלי,
שיהיה מלא,
מלא בכל אהבותיו והעדפותיו ובחירותיו,
שיהיה מלא,
שלא יהיה לי ילד חלל!"
מחסן של תמונות, קולות, חוויות,
דברים שאהבת,
דברים שאמרת,
דברים שעשית.
בלי גרנדיוזיות, פשטות, בצניעות....
במידה,
כל הדברים שאתה מנסה ללמד אותי במשך 14
שנה!
י"ד שנים אתה איתנו – אבל אחרת,
ועדיין יש לי כל כך הרבה מה לחקור,
להשלים, ללמוד.
14 שנים, היום אני מאד עם "יש
רז" או ליתר דיוק: "מה יש לי היום ממך, רז שלי"
לא עם ה"אין" אלא עם
ה"יש" שלך
"יש" אחר.
30.10.15
י"ז במרחשוון
תשע"ו