חמש שנים בלי רז

י"ז בחשוון תשס"ז
8 בנובמבר 2006

רוחות הסתיו המבשרות את בוא חשוון
קורעות באכזריות
את מַעֲטֶה ההגנה שלי,
משאירות את קצות עצביי
חשופים,
כואבים,
בוכים.
כבר חודשיים ימים שהרֶחֶם שלי היא הר של דמעות,
חסרונך, רז יקר שלי, פועם בתוך ליבי
זורם בגופי

החגים הם הסנונית המבשרת את יום השנה המתקרב:
שנה חדשה מתחילה, ועם הברכה לשנה טובה
הולמת בגופי בחוזקה הידיעה:
חלפה בלעדיך עוד שנה!
מונה 5 שנים בלוח רז.
5 שנים בהן אני מחולקת לכל אורכי לשניים: שְחור חסרונך, ואור החיים

מה משמעותן של 5 שנים?

תמונה בשומר מסך בחדר עבודתי, צולמה לפני חמש שנים:
אמא ומשני צידיה – 2 ילדיה הצעירים, 2 אחים.
חמש שנים -
אח אחד בתמונה הוא ילד, והיום, תסתכל עליו, גֶּבֶר, חייל,
גָּבַה, גדל, התבגר
והאח השני? בתמונה הוא חייל במדים, סיום קורס מ"כים,
והיום? אתה, ילד רז שלי, תִּשָּאִר
עד יום מותי
לעד – חייל במדים.

מונה היום 5 שנים כהפרש הגילאים בינך לבין אור. היום הוא בן גילך ביום בו נהרגת. היום הוא בן 19 ושבעה חודשים. ומעכשיו – הוא יתחיל לעבור אותך. ושני החלקים שבי מתערבבים: נהנית לשמוע חוויות של אור מהצבא, וכואבת עד קצות העֶצֶב שלא אזכה לראות כיצד הוא מנגח אותך ש"חרוב" הוא "ה" גדוד, הרבה יותר טוב מ"דוכיפת", חרוב הגדוד הכי מבצעי בצבא. כמה היית גאה לו ראית את גאוות היחידה שלו. איך היית מתפעל ממנו אילו היית שומע דברים שהוא לומד כעת בקורס מ"כים בביסל"ח. ואני מרגישה את תנועת ההערכה שלך אלי ואל אבא על שאנחנו מאפשרים לאור לבחור את דרכו בצבא, אך אתה איננו פה כדי להבין מה זה לב פוחד של אם שכולה - פחד עצום שאין לו שיעור משתק אותי כשאור אומר לי ביום חמישי: " אגיע הביתה ביום ראשון", ואני רוצה להתחנן: תנו לו לצאת בכל יום, רק לא ביום ראשון, ומחפשת סימנים לדעת שזה אחרת, אבל כל הזמן פוחדת.

5 שנים, ויום האזכרה שלך מתחיל שנה חדשה, ומזמין אצלי סיכום לשנה שחלפה.
כל כך הרבה קרה במשפחה ובמדינה במהלך השנה: בצד ההתאקלמות של אור בצבא, נוספו 2 נכדים למעגל האור שבמשפחה, ואני בגניבה, כשנדמה לי שאף אחד לא רואה, לוקחת את נעם, אחייניתך, אל מול תמונתך, עורכת לה היכרות ראשונית עם דמותך, ומשתדלת ללחוש לעצמי: 'סבתא, תני לנכדייך לגדול בלי הצל הכבד של השכול'. והידיעה שאף פעם לא תשחק ותשתולל איתם אינה מרפה.
והייתה מלחמה ארורה שתחילתה בהסכמה גדולה, וסופה שהיא שנויה במחלוקת, ואתה אינך כאן כדי
להסביר לי בדרכך המאד הגיונית ושקולה עד כמה אינני מבינה, ושבעצם אני טועה, ואינך לשמוע ביקורת של חבריך מהמלחמה, והדרך המאוזנת שלך להתבונן בדברים כל כך חסרה.
5 שנים ואני כמעט שלא מרשה לשאול עצמי מה היה קורה איתך אילו.... ופתאום שיחה עם שגיא דנינו שתוהה אם היית ממשיך בצבא או מסיים כמ"פ מושכת לרגע את המחשבה.... או ברגעי תסכול כשאני צריכה עזרה במחשב והדמעות מציפות כי אתה אינך ... ומיד אייל וליאור ויניב ואופיר ונועם ופפר מתנדבים ומושיטים יד ומסדרים בכל כך הרבה אהבה, וכל חבריך מהצבא, ומנוער לנוער ומבית ספר בתוך הכאוס של אובדן ערכים במדינה מוכיחים כל הזמן שנשארה עוד פינה נפלאה של חברות ואכפתיות ודאגה.

5 שנים ואתה חי בצורה שונה
בלי גוף, רק נשמה,
אבל מלווה ומשפיע
צץ לאנשים שהכירו אותך
הם משרטטים את מסלול חייך הדמיוני
וכל אחד מהם בורא רז אחר, שונה.
5 שנים בהן אני מחולקת לכל אורכי: חיה חיים "נורמליים" של עבודה ושגרה, שמחה ודאגה, הנאה וחלומות ותוכניות.... ואתה מרפרף לתוך יומי ומשאיר את חותמך
גם אחרי מותך.