הַחַג כְּבָר הִתְחַלֵּף

כְּשֶׁתְּצַלְצֵל בִּתִּי עוֹד מְעַט

וְתִשְׁאַל עִם קַמְצוּץ דְּאָגָה

"אִמָּא, אֵיךְ אַתְּ?"

אוּכַל לוֹמָר לָהּ בְּפֶה מַרְגִּיעַ:

"אֲנִי בְּסֵדֶר"

וְאֶלְחַש לְעַצְמִי

שֶׁגּוּפִי כְּבָר אֵינֶנּוּ רַק

בְּאֵר שֶׁל דְּמָעוֹת,

וַאֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת בְּחוֹמוֹת הָעֶצֶב שֶׁבִּי,

וַעֲדַיִּין צְרִיכָה מַכְשִׁיר מְיֻחָד

לִיצוֹר סֶדֶק

לַשִּׂמְחָה,

אֲבָל אֲנִי "כְּבָר בְּסֵדֶר"

הַגּוּף מַתְחִיל לְפַנּוֹת מָקוֹם

לַחַג הָאַחֵר.

15 שנים עם רז - אבל אחרת

15 שנים לנפילתך!

איזו מטפורה תמחיש  15 שנים של געגועים?

איך מעצבים צורה, מימד, עוצמה, ל – 15 שנים בלי ילד?

מעמידה בדמיוני ילד בכיתה א',

מציבה לידו בוגר י"ב –

מה ההבדל ביניהם?

אבל זה רק 12 שנים של הבדל.....

אז אני מוסיפה שלוש שנות חיים ומעמידה בדמיוני

 ליד הילדון מ - א' חייל שהשתחרר.

ומיד מפלחת דקירה: אתה לא סיימת צבא.

לא השתחררת!

תישאר תמיד חייל.

ומה קורה לי, אם שכולה, במשך 15 שנה?

15 שנים שאני מגדלת בתוכי ילד מת,

אז מה גדל בי בשנים אלו?

גדל בי המקום להרגיש את הדברים היפים שבחיים.

על חשבון מה?

מה הצטמצם?

האם אתה הצטמצמת בתוכי?

הרי אני מגדלת אותך בי.

גדל בי הפחד לשכוח דברים שקשורים בך,

גדל בי הפחד שאת מתכווץ בי.

אז אני מתרגלת את הזיכרון,

משחזרת מה עולה בי מילדותך.

תמונה ראשונה: אתה בן שנתיים.

זוכרת את עצמי יושבת ליד מיטתך לילות שלמים אחרי שגלעד נהרג באפריקה. הוא היה בגילך.

לילה לילה יושבת ומלטפת, מחזיקה אותך חזק.

מסתבר שלא החזקתי מספיק חזק.

נזכרת בעוד תמונה שלך. אתה בן חמש או שש. נסענו לטייל. יצאנו מהבית אחרי ארוחת צהריים, הגענו לדליית אל כרמל, ואתה לועס בפיך משהו.... תהיתי מה זה. הסתבר שהחזקת בפה חתיכת בשר מהצלי. לא העזת להשליך לפח, אז לעסת ולעסת וזה לא נלעס.

ואתה פשוט החזקת את זה בצייתנות וזרקת איזו בדיחה אופיינית לך.

תמונת ילדות נוספת: מגפת האיידס פורצת. הציבור מבוהל. אתה נענה לגחמותיי ומוכן להתחפש בפורים לקונדום. איזה ילד נוסף בכיתה ו' יהיה מוכן להתחפש לכזה דבר?

רק ילד עם הומור בריא כזה.

תמונה אחרת: מתקן אדם. טירונות. יום הורים. אני חוזרת לאוהל מהכינוס שעשה מפקד המתקן. אני חוזרת לאוהל, מתיישבת לידך  ואומרת: " הי, ילד, שכחתי לעשות לך הכנה מנטלית לצבא. אל תתייחס לסגנון הדיבור של המפקדים באופן אישי...." ואתה מיהרת לקטוע אותי : "אימא, ממש לא צריך את זה. את לא מבינה, היחס כאן נהדר, מדברים אלינו יפה ובכבוד, אימא, הכול טוב כאן". גם על הטבח הרעפת שבחים, ובהמשך שיבחת את הטבח בבית-אל, ולא הצטרכת כלום, אולי הצטרכת דבר אחד: לא להדאיג אותי.

ובדברים שהיו לך חשובים באמת ידעת בשכל ובתבונה לעשות את רצונך ולעמוד על שלך בלי שארגיש בכלל.

15 שנים, ילד רז שלי, כל כך הרבה זמן בלעדיך

והזמן כאילו מכֻווץ בזכות השיחות שלי איתך,

במובנים רבים הוא נשאר כמו בהתחלה:

אימא וילד ונאומים של אימא, ומפעם לפעם משפט של ילד, משפט של ילד מת.

חוזרת ואומרת בתוכי: ילד מת

מרגישה כל אות נופלת בתהודה עצומה בתוך הלב ומרעידה אותו.

מת!

וכאן, לידך, אתה חי!

מונה 15 שנים לנפילתך

הכול בעולמנו "תקופתי" – לימודים, עבודה, חוגים, רק קשר הורים-ילדים קבוע, וגם הוא משתנה עם העיתים, כשהם גדלים, בונים קן משלהם, מתרחקים...

במשך 15 שנים כל כך הרבה דברים מתחילים ומסתיימים, מתחילים ומשתנים.

רק הקשר ביני לבינך, ילד רז שלי, נשאר קבוע: "קשר-אין" כשאני בכוח, במאמצים בונה אותו כ"יש קשר", אבל ביני לבינך, כשאף אחד לא ישמע, אתה ממש איננו – אינך בין החברים שלי בפייסבוק, אינך בקבוצת הווטס אפ המשפחתית, אינך בתמונות,

ואם תגיע לרגע – לא תכיר את העולם.

חמש עשרה שנים שמתמלאות באין סוף דברים שאינך מכיר, ילד רז שלי,

אם תבוא – לא תכיר את השפה,

לא תדע את קוד הכניסה לבניין שלנו,

כבר לא יהיה לך צורך במשיבון בפלאפון,

תצטרך ללמוד מה זה פייסבוק ווטס אפ ווייז,

להצטרף לקבוצות, להגיב לפוסטים,

לצייץ בטוויטר,

זה לא רק אחיינים שאינך מכיר,

זה עולם שלם שאתה אינך שייך אליו

ויהיה לך זר.

אני תוהה מה עוד לא תכיר,

אינך מכיר אותי בלי הצמה,

וחמש עשרה שנים שחלפו שינו דברים רבים

ואותות הזמן מן הסתם

ניכרים גם בי היטב,

אבל אותי תזהה מיד

הלב שלי יצעק אליך כל כך חזק

שלא תוכל לפספס,

תגיע מיד

וזרם הדמעות שלי ירטיב את כולך

ואני אחזיק אותך חזק ביד,

אשמור שלא תיעלם לי שנית.

15 שנים לנפילתך, ילד חסר שלי,

כל כך קשה לחיות עם געגוע אין סופי.

"שרק אמצא כוחות להתגבר 
שרק אמצא מילים בתוך האלם 
המון מילים רוצות להאמר 
וכל מילה בתוך דמעה נמהלת" (אריק איינשטיין). 

הִרְהוּרָז רָז. זְמָן. אֲנִי

זְמָן.

תחילה מדדתי בְּדַקּוֹת,

בְּשָׁעוֹת, בְּיָמִים,

אחר כך בחודשים

ועכשיו – בְּשָׁנִים.

זְמָן.

מתי נוכחותך עולה בי,

מה מעלה אותה?

כמה אתה נוכח בי עם חלוף השנים,

כמה ה"אין" שלך קיים בתוכי,

מה הוא מאפשר לי,

מה הוא מעולל

ל"אין רז" שלי.

אמא  ו"אין ילד" וזמן.

זמן סתיו.

החצבים בצידי הדרכים

זקופים וגבוהים

כמו נוכחותך החסרה

בעונה זו של השנה.

חמש עשרה שנים פחות חודשיים

בלעדיך.

זמן.

נותן לי אפשרות ללמוד

את הכאב,

את עוצמות היגון,

את הדרך להתחבר

לאור!

יֶלֶד רָז שֶׁלִּי

יֶלֶד.

יֶלֶד שֶׁל אִמָּא.

לֹא גִּבּוֹר

לֹא קָדוֹש

רַק יֶלֶד אָהוּב

חָסֵר.

יֶלֶד -חַיָּל-מְפַקֵּד

בִּצַּעְתָּ אֶת תַּפְקִידְךָ

בַּצָּבָא.

אִלְתַּרְתָּ מַחְסוֹם,

בָּדַקְתָּ רְכָבִים,

בָּדַקְתָּ פַלֵסְטִינִים שֶׁעוֹבְרִים,

וּמְכוֹנִית פִיאַט אוּנוֹ אַחַת,

אֲדֻמָּה כַּדָּם,

עָצְרָה,

וְתוֹךְ כְּדֵי בְּדִיקַת רִשְׁיוֹנוֹת וְשֵמוֹת,

נוֹרוּ לְעֶבְרְךַ יְרִיֹּת.

3 יְרִיּוֹת

לֹא יוֹתֵר.

וּמֵאָז אַתָּה כָּל כָךְ

חָסֵר,

יֶלֶד

שֶׁלִּי!

במלאת שנה לנפילתו של רז הוציא גיא-צבי, אחיו הבכור, תקליטור ובו 14 שירים שהלחין וכתב מילים יחד עם אופיר אורן, חבר של רז.

מכל השיר בתקליטור השיר "מלאך קטן" הוא הכי רז שלי.

" ונשארת עם אותן הפנים היפות  וחצי החיוך המרוח,

מלאך קטן בגוף של אדם שֶיִּישַן לו תמיד עם הפה הפתוח.

ושום חמש-חמישים ושש ושום פצצה חכמה

לא יצליחו לעולם, אבל לעולם, לגעת לך בנשמה

כי אתה כל-כך יפה...."

– הפזמון של השיר

ים העצב

היא הלכה לים לשטוף מעליה את העצב. המים ליטפו אותה, ניסו לפורר מעט את קירות יגונה.

יצאה לטייל על החוף, לספוג לתוכה את המראות המוכרים, המרגיעים כל כך, של הכחול והחול.

השכול שָכַן בכל פינה של מחשבתה. ממאן לעזוב. המראות המוכרים סיפרו לה שעוד לא עבר די זמן. קראו לה להיות סבלנית. סירת המפרץ הציפה את בדידותה.

התבוננה בצדפים וחשבה כמו תמיד: "הם כמונו, השכולים, כל כך דומים וכל אחד שונה מרעהו, וביניהם יש פצועים ושבורים וכאלה שנראים כל כך שלמים... עד שמתקרבים".

התקדמה לאט, בוחנת את צדפי-השכול השקועים בגופה. דבוקים. לא ניתנים לעקירה.

צעדה, האזינה למקאמה שקראה דיוויד סלע לכבוד יום הולדת 68 של המדינה.

תהתה על המחיר ששילמה.

הבחינה בדגל השחור שבתוכה המזהיר אותה לא להיכנס לממלכה האסורה של "מה היה אילו",

נשמה את הים ואת הסלעים.

התאמצה

עד שמצאה את הירוק. ישבה לידו. נתנה לו לפתוח בתוכה סדק לצמיחה.

הרגישה שזו רק ההתחלה.

יש לה עוד עבודה רבה, עד שתתחיל לנשום רגיל.

14.5.16

הִרְהוּרָז - יומיים לפני יום הזיכרון תשע"ו

ילד חסר,

3 יריות - ומאז אתה איתי, אבל אחרת.

לא. בהתחלה פשוט לא היית.

תיקון: היית מאד, רק אני לא הבנתי זאת.

לאט, לאט, בתהליכים ובעיקר בעזרתך,

בעזרת הדיבור שלך בתוכי,

הבנתי שלא ממש איבדתי אותך.

אתה מאד איתי,

רק לא מתפתח,

לא משתנה,

אין כמעט דברים חדשים.

אולי פה ושם נוספים סיפורים שלא היכרתי.

דעות שלך שלא ידעתי,

אבל אין חדש במהותך שבעולמי.

החדש הוא רק אצלי.

ובמקום לעשות את המשימות שאני חייבת לבצע

אני מתמכרת לשהות איתך,

מתמכרת לבדוק מה בדיוק קורה לי.

הפכתי להיות בודקת!

אתה בדקת רישיונות, שמות,

אני בודקת זיכרונות,

נוכחות השכול,

נוכחות ה"אין" – איזה אוקסימורון יפה.

וְשׁוּב אֲנִי עוֹשָׂה סְפִירַת מְלַאי שֶׁל זִכְרוֹנוֹת.

אוֹצֶרֶת תַּעֲרוּכָה

מַַצִּיבָה מוּלִי אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת שֶׁלִּי מִמְּךָ

תּוֹלָה אוֹתָם עַל קִירוֹת

לִיבִּי,

מִתְבּוֹנֶנֶת:

נִשְׁאֲרוּ חֲלָלִים

עַל הַלֵּב,

מְחַפֶּשֶׂת זִכְרוֹנוֹת נוֹסָפִים,

לְמַלֵּא

חָלָל!

8.5.16

צִירִים

צִיר  הַשָּׁנָה שֶׁל אֵם שַׁכּוּלָה:

עוֹלָה, יוֹרֶדֶת,

נוֹפֶלֶת

לִתְהוֹם הַנְּשִיָּיה.

מִתְאַמֶּצֶת,

עוֹלָה...

נַדְנֵדָה שֶׁל רַכֶּבֵֶת הָרִים מְטַלְטֶלֶת.

נוֹשֶׁמֶת אֲוִיר רַק בֵּין חַגֵּי הַשָּׁנָה

וּמוֹעֲדֵי רָז.

יוֹם הֻלַּדְתִּי, רֹאשׁ הַשָּׁנָה, יוֹם נְפִילַתְךָ -

צִיר חָזָק, עָצוּם,

כְּאֵב שֶׁאֵין לוֹ שִׁיעוּר.

הַרְפָּיָה בֵּינוֹ לְבֵין הַצִּיר הַבָּא:

יוֹם הֻלַּדְתְּךָ,

פֶּסַח – "חָכָם מַה הוּא אוֹמֵר"?

וְהֶחָכָם שׁוֹתֵק זֶה כְּבָר.

יוֹם הַזִּיכָּרוֹן –

נוֹשֶׁמֶת רַק דְּמָעוֹת.

נָעָה בֵּין הַצִּירִים,

מְחַכָּה לְיָמִים חֲדָשִׁים שֶׁיַּגִּיעוּ

וְאֶחְזוֹר לִנְשׁוֹם

אֲוִיר.

2.4.16

ארון החֶסֶר

רציתי להראות לך תמונה

לשתף אותך בעולמי....

ומיד נזכרתי:

אינך יכול לראות,

אני לא יכולה לשתף....

מכניסה למגירה של:

"חבל שהוא לא יכול לראות",

והמגירה כבר גדושה וגולשת,

עמוסה בכל אותם דברים

שלאורך השנים אתה מפסיד שאינך רואה,

וכבר צריך לבנות

ארון שלם –

ארון הַחֶסֶר!

ארון-החֶסֶר של נפילתך.

בהתחלה היו שפע דברים לגעת בהם.

הזיכרון שלך היה מאד חי, מאד מוחשי.

עם השנים תחושת ההפסד הלכה והתעצמה -

הר עצום של מקומות, של אירועים, של חוויות,

שאתה אינך בהם.

בהתחלה היו כל כך הרבה מקומות

בהם יכולתי לצלם את עמידתך ולדעת: אתה אינך!

עכשיו יש מקומות שבהם פשוט לא היית. אינך שייך!

חוויה חדשה: אינך שייך!

ואני מכניסה אותך בכוח אל תוך העולם הזה.

משייכת אותך אליו.

אתה אינך חסר דבר, ואנחנו כל כך חסרים אותך

ומגירה קטנה של חֶסֶר צמחה לארון ענק

שצריך בית משל עצמו

שיכיל את כל המקומות בהם אתה

אינך.

14 שנים איתך - אבל אחרת

ילד רז שלי,

מגיעה אליך יום לפני האזכרה שלך.

מחר האזכרה. יום שישי. כמו אז.

14 שנים חלפו  מאז אותו יום שישי!

זה המון זמן, ילד  שלי,

במובנים מסוימים יש לי תחושה שהזמן לא עבר.

הוא לא עבר אצלך!

אינני יודעת את דמותך

בחלוף יד שנים!

יד הימים לא ציירה לי

את דמותך העכשווית,

שֵׂערך, בתמונת-ליבי, לא התחיל להיות שזור

בפסים לבנים,

גם לא נוספו לך קימטוטים,

גופך לא התמלֵא,

נשארת דק ורזה וחייל!

ילד של אימא!

14 שנים – יד הזמן מאפשרת לי להושיט את ידי ולהתיידד עם אֵינוּתך, ומשהו בתוכי רוצה לצעוק: "די! אני רוצה לראות את הילד שלי, לחבק, לגעת, להתווכח, להתרגז, להכין לו מאכלים שאהב. די! אין לי כוח לאין!"

הזמן כל כך משנה את הקשר בינינו.

משאיר את האחריות לקיומו כמעט רק לי....

אתה אינך מופיע מיוזמתך בעולמי,

אפילו לא בחלום.

ואולי אתה כן יוזם -

בחיבוק שמגיע אלי ממעיין הרטמן בימים קשים של פיגועים?

או בהודעת ווטס-אפ מדודי רחמים?

ואולי ב"עוד חוזר הניגון" כשאני פותחת במקרה את הרדיו?

ורק אני לא יודעת שזה אתה?

אולי כי אני כל כך רוצה אותך בצורה שונה,

רוצה מגע ממשי.

עסוקה כל הזמן בבדיקה: כמה יש וכמה נעלם ממך?

והדברים שנעלמים-מתפוגגים מאיימים עלי.

יושבת לידך ועושה שוב ספירת מלאי של סוף שנה,

אצלי סוף שנה ותחילת שנה חדשה זה בי"ז במרחשוון.

מה נשאר בארגז זיכרונות-רז שלי?

קולך!

"שלום, הגעתם לתא הקולי של רז, אין באפשרותי לענות עכשיו..."

נשארו בארגז שלי גם ברי סחרוף ולהקת "כוורת"

אבל איזו להקה לועזית אהבת?

בהתחלה חשבתי שאני יודעת עליך המון,

היום אני מרגישה שאיני יודעת די.

פתאום נזכרתי בדברים מה"שבעה". רולי, איש השטח מהשב"כ בא לנחם. קראו לאבא ולי לרדת אליו למטה. לשבת איתו בצד.

אני זוכרת שהייתי-לא הייתי איתו, אבל מאד זוכרת את דבריו האחרונים.

היה לו חשוב לבוא, העריך אותך. סיפר איך יצא לפעולה איתך ועם עוד מספר חיילים שפיקדת עליהם. אחד החיילים יצא עם פלאפון. אינני זוכרת אם סיפר שהפלאפון צלצל או שבמקרה גילית זאת, אבל הוא זכר איך התפעל מגישתך לחייל. אמר שלא צעקת, לא הענשת. ניגשת בשקט ושאלת אותו מה היה קורה אילו בגלל הטלפון היו מגלים אתכם, והפעולה הייתה... לא זוכרת מה היה קורה עם הפעולה...

לפני כמה שנים פינטו ביקש ממני שאדבר בפני חיילי "דוכיפת" שאמורים לצאת לקורס מ"כים.

רצה שאספר עליך כמנהיג.

עכשיו, כשאני יושבת לידך, ברור לי שהמילה הראשונה שמאפיינת אותך איננה מנהיגות אלא חינוך.

אבל איש החינוך שהיית יצר אותך מנהיג.

לא היית איש של נאומים חוצבי להבה אלא אדם מקשיב, מאזין ואומר בנחת את דבריך.

יושבת ובודקת מה עוד נשאר בארגז הזיכרונות:

אתגר קרת ו"צינורות", ו"אזורי המשגה שלך"

ומה עוד אהבת לקרוא?

פעולות והדרכה ו"נוער לנוער" אהבת,

וחצילים ושניצלונים בשומשום ותפוחי אדמה בשמנת מתוקה,

ומה עוד?

איזו גלידה אהבת? באיזה טעם?

אהבת את סיינפלד, אני יודעת,

קמת לפנות בוקר לצפות בחי בפרק האחרון שמשודר,

מה עוד אהבת לראות?

ואיך שכחתי את הפועל תל אביב בכדורגל?

אהבת לעזור, לייעץ –

אהבת?

לא יודעת, אבל יודעת שעשית את זה הרבה ועם כל הלב.

וטלי....

לפעמים אני מרגישה שנשאר לי רק סילואט שלך,

וכל תוכך – חלול.

ואני יושבת עכשיו לידך

וממלאת אותך מחדש במי שהיית באמת,

לא רז של הזיכרונות הסלקטיביים שלי.

רוצה לקחת כובע, לפשוט יד מול כל הנוכחים באזכרז

להתחנן: "הכניסו מהזיכרונות שלכם על רז,

תמלאו לי מחדש מי היה הילד שלי,

שיהיה מלא,

מלא בכל אהבותיו והעדפותיו ובחירותיו,

שיהיה מלא,

שלא יהיה לי ילד חלל!"

מחסן של תמונות, קולות, חוויות,

דברים שאהבת,

דברים שאמרת,

דברים שעשית.

בלי גרנדיוזיות, פשטות, בצניעות.... במידה,

כל הדברים שאתה מנסה ללמד אותי במשך 14 שנה!

י"ד שנים אתה איתנו – אבל אחרת,

ועדיין יש לי כל כך הרבה מה לחקור, להשלים, ללמוד.

14 שנים, היום אני מאד עם "יש רז" או ליתר דיוק: "מה יש לי היום ממך, רז שלי"

לא עם ה"אין" אלא עם ה"יש" שלך

"יש" אחר.

30.10.15

י"ז במרחשוון תשע"ו

שכול יקר

שכול יקר,
איך אתה נראה אחרי 14 שנים?
אתה מתעתע,
אין לך צורה של דמעות רטובות
בשעות של ערוּת,
יש לך צבע של שינה טרופה,
של יקיצה מבוהלת
בלי לדעת על מה.
אתה כל כך משתנה לאורך השנים,
ואינני יודעת לצייר אותך
כי מחר תהיה אחר.
רק חסרונו של ילדי קבוע
ואיננו משתנה.

16.10.15

לצייר געגוע

לקחתי את מגש המילים

לצייר את הגעגוע שבתוכי.

הידקתי היטב את בד חיי,

מָתַחְתִּי מִקְּצֵה-לידתך

עד יום נפילתך

והוספתי למתוח

עבור כל הימים המתגעגעים

שהגיעו אחר כך.

משחתי בשחור ובאפור

את החיבוק שאיננו.

בהינף מכחול

משחתי באדום את ליבי הקרוע,

שותת הדם,

החוּם ניגן את מגע גופך

הנופל ופוגע

באדמת פלסטין,

ולא הצלחתי לצייר את הגעגוע

שנמצא עמוק בגרון

ולא נצעק החוצה.

איך נראה געגוע?

איך מרגיש געגוע?

כל כך הרבה פעמים אומרים: מתגעגעים,

ואינני יודעת את צבעו וצורתו.

האם: "אני מתגעגעת"

מחליף למעשה את: "אני רוצה"?

כן, אני רוצה לחבק אותך,

אני רוצה לשוחח איתך,

רוצה לשאול שאלות של ידעתי פעם לשאול,

רוצה לברר איתך דברים...

אוףףףף אני כל כך רוצה חיבוק ממך.

האם זה צבעו של געגוע?

חיבוק שלא מתממש?