אתרז

17 בפבר׳ 2003

לקראת שחרור - דברים בערב גדוד

17 בפברואר 2003

ערב ביחידת "דוכיפת"


באתי לכאן מפגישה עם רז,
בצהריים ישבתי על קברו
כמו שישבתי בילדותו על מיטתו.
אז - ליטפתי את ראשו וזה היה כל כך ממשי
והיום - עצמתי את עיני וחיבקתי אותו חזק בדמיוני.

היום בצהריים הלכתי לפגוש את רז
באתי לספר לו על תחנה נוספת במסלול האכזר,
זוכרים, אני ממשיכה את המסלול של החייל שלי,
המסלול של רז נמשך מספר חודשים, ושלי – עד קץ הימים.
תחנה נוספת מתקרבת – יום השחרור המשוער,
בני מחזורו כבר יצאו לחופשה
ורז שלי? לפני שנה, שלושה חודשים וחמישה עשר ימים שוחרר,
יש דברים שהוא כבר לא יכול לעשות
אך אנחנו פה כדי לעשות מעט במקומו
שמעתי לפני שבועיים בקנאה
על כל הדברים הנפלאים שאל"מ אילן רמון עשה,
וחשבתי בליבי: "כמה חבל, רז יישאר תמיד פוטנציאל שלא מוצה"
והמשכתי בהרהורים מה היה עושה אילו לא היה מסיים חייו לפני גיל עשרים,

בכל פעם שאני כותבת עליו עולים לי בראש דברים אחרים,
אך בתקופה האחרונה הוא נמצא אצלי בדמיון רק כחייל במדים,
חייל שמסתדר עם כל דבר ונכנס הביתה עם חיוך רחב על הפנים,
חייל שחושב איך לעזור לאחרים,
חייל שלא מספר דבר על קשיים,
ומסתיר מאמא את כל הדברים הרעים.
מה יכולים להשאיר אחריהם ההולכים?
מעט מעשים - על פי הגיל ומספר השנים,
אך יחד עם זאת – עולם שלם של תמרורים
שמתווים דרך חיים:
הקשבה, תמיכה, שאיפה למצויינות,
חשיבה בכלל וחשיבה חיובית בפרט, ורוח התנדבות,
המון מילים שנשמעות כמו שייכות לעולם שהולך ונעלם,
אך כל כך אפיונו את התנהלותו של רז,

ולפני סיום – מספר מילים לסא"ל ארז וינר
מיום שרז התגייס הוא דיבר תמיד רק טובות על היחידה ועל המפקדים.
לאורך כל תקופת שירותו לא השמיע מילת תלונה אחת, ולך, ארז, שהיית מפקד היחידה, הדמות שנותנת דוגמא אישית ומעצבת את היחס הטוב בין אנשיה - יש חלק גדול בכך.

פגשנו אותך ארז לראשונה – ביום שבת קרוב לשתיים בלילה - היום בו נפל רז,
הגעת מאוחר מאד בלילה, למשימה מאד קשה - לפגוש משפחה שהתבשרה שעות קודם לכן על נפילת בנה.

עברו מספר ימים עד שקלטתי את הכיפה על ראשך, והבנתי שבאת אלינו בשבת,
וזה מסמל, עבורי, יותר מכל, את מה שאתה.

מאז אותו יום אתה וטלי אשתך מלווים אותנו בהמון חום, בתשומת לב רבה, באכפתיות ומוכנות לעזור ולתת ככל שתוכלו.

ובחזרה אל יחידה – רז כשמו - היה רז,
ובמותו למדתי על חוויותיו בצבא והיכרתי את חבריו
יותר מששמעתי על כך בחייו,

אין ניחומים למשפחה על נפילת ילד,
בוודאי לא על ילד כל-כך איכותי וערכי כמו שהיה רז,
אך יחס חם, אכפתיות והפיכת המשפחה לחלק מהיחידה –
יש בהם לרפד את המסע הקשה שהמשפחה עוברת במסלול השכול האישי.

רז איננו כאן היום בגופו,
אך אני רוצה לקוות שהוא יהיה תמיד ב"דוכיפת" בתכונותיו ובדרכו.

אין תגובות: